זה ארוך, מסורבל ומוזר. אבל בכל זאת- אשמח לייעוץ ממכם.

אז ככה..
השנה התקבלתי למקום כלשהו. תוכנית הצטיינות מדהימה שמבטיחה לי עתיד מצליח.
בהתחלה היה לי קל, לא הצלחתי בדבר או שניים, שוליים מאוד, לא ייחסתי חשיבות אבל המשכתי להיאבק על מקומי שם והמשכתי לעשות את הכי טוב שאני יכולה.

התוכנית הזו הפכה להיות השם שלי. כל המשפחה ידעה על זה, כולם התגאו בזה שיש מישהי כל כך חכמה במשפחה. לפני שאנשים בכלל ידעו מי אני ובת כמה אני- הם ידעו שאני בתוכנית הזו. סימן הזיהוי שלי.

ולמרות שהמוזרות שבדבר נהנתי מזה, באמת. בכל 14 שנות חיי לא זכיתי לגאווה כל כך גדולה. לא הרגשתי אף פעם כל כך אהודה, "מקובלת", חכמה- זה נתן לי להרגיש שיש לי פוטנציאל.

והנה ממשיכה השנה. אותם שניים שלושה דברים שהתקשתי בהם בהתחלה הפכו להיות העיקר. פתאום אני מרגישה שאת יותר מחצי מהידע שנותנים לי לרכוש בתוכנית אני פשוט לא יודעת..

הרמה שלי שם ירדה.
מילדה של מאיות בבית הספר הרגיל, וילדה של 85+ באותה התוכנית, קיבלתי בשני מבחנים מאוד מאוד מאוד חשובים שם 57 ו- 67.
לילדים שתמיד הורגלו להצליח נפילות כאלו מאוד קשות- בייחוד במצב כזה, שכל כך הרבה אנשים מתגאים בי רק על הפרט הזה, ביניהם אבא שלי שבחיים לא זכיתי להערכה כזו ממנו.

נכנסתי לדיכאון שאני עדיין נאבקת לצאת ממנו.
לאחר אסיפת ההורים במקום, המורה נתנה לי שם תנאים שאהיה חייבת לעמוד בהם על מנת לצלוח את השנה ולהמשיך לשנה הבאה.

היא גם הציעה מורה פרטית.
עכשיו, אני אשמע דוחה כל כך- אבל בעיני זה שפל. בחיים לא הזדקקתי ללימודים מחוץ לבית הספר- מעולם לא למדתי למבחן, לא עשיתי שיעורי בית, ולאחרים סביבי זה לא הזיז- כי הרי ידוע שהמטרה של כל אלה היא כדי לוודא שהילד מבין את החומר טוב- ואת זה הפגנתי והראתי גם בלי הלימודים בבית.

אני לא מאמינה בעצמי וביכולות שלי, כי אני משוכנעת שהן לא יספיקו.
אני מרגישה טיפשה, חלשה, לא חכמה.
גם כשאני כותבת לכם את זה אני דומעת, כי אני לא יכולה לדמיין את החיים שלי מעכשיו בלי הגאווה הזו שהרגשתי כל השנה.

אני יודעת שבסוף השנה אאבד את כל החברים שלי כי אעבור לתיכון רשמי.
אני יודעת שבסוף השנה אאבד את הגאווה של המשפחה והמכרים.
אני יודעת שאני לא אשרוד את הנפילה הזו והדיכאון הזה יחמיר.

אני מתחננת- מה אני יכולה לעשות? מה יעזור לי?

תודה אם קראתם עד לפה. אני מעריכה אתכם מאוד.