איזה דברים יש שרק אנשים עם חרדה חברתית יבינו?

לדבר בטלפון
לדבר עם אנשים חדשים

האם לגשת אליו או לא לגשת אליו
ההרגשה שלהיות עם אוזניות כל החיים
ואז כשמורידים אותם מרגישים שמשהו חסר באוזן

המחשבה הנוראית הזאת על להיות לבד בחדר מלא אנשים

לא יוצאים לטיול שנתי

לא ללכת לשום אירוע חברתי כי את מרגישה שישפטו אותך

לחשוש מסיטואציה מסויימת ולתכנן מיליון פעמים בראש מה אני הולכת להגיד ואיך הסיטואציה תלך רק כדי להרגיע את עצמי, ובמקום שזה ירגיע אותי אני יותר נלחצת

הרגע הזה שאתם תולים כל דבר בחרדה הזו במקום להילחם כמו פייטרים.

תעשו לי כמה מינוסים שתרצו, אני יודעת זאני צודקת ובתכלס גם אתם. גם לי יש בעיות, חרדות ומצב נפשי מזעזע- כמוני עוד הרבה אנשים. נחשו מה, אנחנו נ ל ח מ י ם.

. כל כך רוצים לדבר אבל לא מצליחים
ומרגישים ממש חרא אחרי זה
. חושבים שאתה סנוב כי אתה לא מדבר אבל אתה פשוט לא מצליח

אני נושמת חזק מדי

כשאת מאחרת ואת צריכה להיכנס לכיתה, ואז כל העיניים יהיו עליך אז את מחוץ לדלת איזה חצי שעה מתלבטת אם להיכנס או לא.
מקווה שזו לא רק אני:/

לראות את כולם מצליחים לדבר עם אנשים חדשים, להשתתף בכיתה, להגיד כל מה שהם חושבים ורוצים, ולכם זה נראה פשוט בלתי אפשרי...

ללכת לעולמות וכל כך לרצות לדבר עם אנשים אבל אתה לא מצליח בגלל החרדות הדפוקות האלה
ואתה נדהם איך כולם מצליחים לדבר ודווקא אתה לא

לזאתי שאמרה שאנחנו לא נלחמים, אין לך חרדה חברתית ואת לא מבינה שזה משהו שקשה מאוד להילחם בו.
גם אם פעם אחת אחרי מאמצים ענקיים ורבים כן הצלחתי להתגבר על זה, החרדה לא נעלמת ואני ממשיכה להתמודד איתה תמיד.
קל לך לשפוט ולהגיד שאנחנו תולים הכל בחרדה ולא נלחמים, אבל רק למי שבאמת יש חרדה הוא מבין עד כמה זה מרגיש בלתי אפשרי להתמודד

לשמוע מיליון פעם "למה את כל כך שקטה? איך הקול שלך נשמע? את יודעת בכלל לדבר?"

נכון, אין לי חרדה חברתית, יש לי דברים לא פחות קשים. אני יודעת טוב מאוד מזה להילחם כשזה מרגיש בלתי אפשרי. את פשוט חיה בבועה משל עצמך. כל מינוס שלכם רק מוכיח כמה אני צודקת.

זה שיש לך דברים לא פחות קשים לא אומר שחרדה חברתית זה משהו לא קשה בעצמו. תפסיקי לזלזל בבעיות וקשיים של אחרים

את חושבת שאנחנו לא רוצים לדבר?
אני כל כך רוצה לגשת לאנשים ואשכרה לדבר
אני כל כך רוצה שאנשים לא יחשבו שאני סנובית אבל נחשי מה
אני לא יכולה
תאמיני לי שאני כל כך ניסיתי כל כך הרבה פעמים
ואף פעם לא באמת הצלחתי להתעלות על זה
פשוט אל תשפטי..

לא ללכת לאירוע שאת לא מכירה כי את מפחדת ממש לשבת לבד קרב לי כמה פעמים אבל התגברתי :) מאז אני יוצאת ומכירה תאנשים כי אני יודעת שאם אני ישב בצד וישתוק הם לא יבואו אליי אלה אני צריכה להתחבר אליהם בלי שום קשר יש לי אופי נורא חברותי

גם אני יכולה להגיד שאני לא יכולה לא לחתוך את עצמי כי אני אובדנית, נחשי מה- אני נלחמת בעולם הזה ובעצמי.

לפחד מכל דבר שאתה מוציא מהפה שאתה ליד אנשים

fight -
את מדברת כאילו אף אחד לא מנסה להתגבר על החרדה הזו/על הפחד. נחשי מה? הרבה מנסים וחלקם אפילו מצליחים. זה שהחרדה הזו קיימת לא אומר שאף אחד לא "נלחם" בה.

אחלה
אז תמשיכו בדרככם, נראה לאיזו הצלחה זה יוביל (:

אני בטוחה שהרבה כאן יתגברו על זה, וזו בהחלט תהיה הצלחה יקירתי (:

הרגע הזה שהמורה קוראת שמות ואת יותר ויותר בלחץ לפני שמגיע השם שלך

כשאתה מביא ביד באוטבוס ומרגיש שכולם מסתכלים עליך:(

- שיש לך כל כך הרבה מה לומר, שאתה יכול להעלות את הרמה של הדיון אבל משהו עוצר בעדך.

- כשאתה ממש רוצה ליזום שיחה עם מישהו אבל פשוט לא מצליח.



- כשאנשים אומרים לך "נו מה הבעיה? פשוט תעשה את זה"
ובא לך לסטור להם.


-הרגע הזה שאתה צריך לדבר עם מישהו שאתה לא קרוב אליו אז אתה מתכנן את כל השיחה בראש עשרות פעמים.


-שהמורה מקריא שמות ואתה שעות מתאמן בראש על ה-"כאן" שאתה הולך לומר.


-לתהות כל הזמן מה יחשבו עליך אם תעשה כך וכך.

-לרעוד רק מללכת במסדרון


-שאתה מפחד לשאול מוכרות כמה מוצר עולה או לבקש חשבון במסעדה.


- כשתמיד שיש שתיקה אתה חושב שבטח אותו אדם חושב עליך משהו שלילי.


- כשאתה יודע תשובה לשאלה אבל לוחש אותה ומישהו שקרוב אלייך (פיזית) מעתיק ממך ומקבל את כל הקרדיט.


- כשאתה יודע תשובה לשאלה אבל לא עונה ואז כשמתברר שהיא נכונה אתה אוכל את הלב.

fight - את בורה בכל מה שקשור לחרדה חברתית. זו הפרעה נפשית לכל דבר שקשה מאוד להתמודד עימה שמובילה לדכאונות בין היתר.

בתור אחת עם חרדה חרדתית את ממש העלבת אותי. אני לא "נכנעת" למצב ואני באמת מאוד משתדלת לפנות לאנשים ולדבר ולעשות פעולות יומיות שנראות לגיטימיות לכאלו שאין להם חרדה. זה דורש ממנו המון המון המון במובן הנפשי וזה כואב מאוד וקשה. זה לא שאנחנו לא מנסים או משתדלים - המציאות באמת קשה לנו להתמודדות ואנחנו מאוד משתדלים להשתלב בה אבל זה כואב. זה כמו שתגידי בין היתר לאדם דיכאוני שהוא בכוונה מנסה להיות בדיכאון או לא יודעת מה. ובתור אחת שטוענת שיש לה גם מצב נפשי מזעזע את הכי לא אמורה לשפוט כאלו שחווים חרדה על כל גווניה ( ועוד בכלל את טענת שאת חרדתית אז אני מפקפקת בזה לפי התגובה שלך. בן אדם חרדתי לא יגיד דבר כזה בחיים לאדם חרדתי אחר ). זה לא מצב שנשלט בקלות.

המינוסים לא מוכיחים שאת צודקת אלא שאת טועה ושיפוטית.

חוץ מזה כל נפש לעצמה- כל אחד והיכולת שלו להתמודד. זה לא אומר שהוא נלחם פחות. מי את בכלל שתשפטי אחרים אם הם וותרנים או לא?

- שאתה בא לקנות בגדים והמוכרת מביאה לך כל כך הרבה בגדים שאתה אפילו לא אוהב ומנסה להכריח אותך בכל דרך אפשרית שזה יפה, אך אתה בכל מקרה שונא את זה אבל עדיין קונה את הבגד
- שאתה מרעיד את השולחן מרוב לחץ כשקוראים את השמות בכיתה ומי שיושב לידך שם לב לזה
- שהמוכר טועה בסכום הכסף שהוא היה אמור להחזיר לך אבל אתה לא תבוא ותגיד לו

לא לצאת מהבית
לוותר על דברים כי אתה מתבייש לפנות למוכר, או לאדם מקצועי ממך
שאתה יודע תשובה בכיתה אבל "מתבייש" (בקטע חרדתי כמובן) להרים אצבע ולדבר
שיש לך משהו לומר בדיון, אבל קשה לך לומר

להתחיל שיחות עם אנשים שאתה מחבב
לנסות להפסיק לחשוב על מה שהבן אדם שאתה מדבר איתו חושב עליך וזה אוכל אותך בטירוף

שאתה חושב מיליון פעם על מה שאתה עומד להגיד כדי שלא תעשה פדיחות או טיעתה
שאתה מפחיד ללכת לשואל אם יש עבודה בשבילך
או כל דבר אחר
זה סבל

הבנתי עכשיו שיכול להיות שיש לי קצת חרדה חברית, תודה על התשובות זה שימח אותי

flight

מתנצלת אם אני ישירה מידי אך התשובה שלך לגמרי מעידה על בורות.

בתור אחת עם חרדה חברתית אני יכולה להעיד שאני מגיל 7 מתרוצצת בין פסיכולוגים ומנסה בכל הכוח להתגבר עליה אך זה מאוד קשה.
זו הפרעה נפשית לכל דבר ואי אפשר לצאת ממנה לבד בדיוק כפי שלא תוכלי להבריא ממחלה ללא סיוע.
זה לא שכיף לי לבטל את עצמי, לוותר על הרצונות שלי ועל דברים שלך אולי נראים נורמליים לחלוטין מחשש שיחשבו עלי דברים שליליים בעקבות המעשים הללו.
לא, זה ממש לא מהנה.
ואם היה כל כך קל להתגבר על החרדה הזו כבר הייתי מתגברת עליה ממזמן.
וכן - אני מודעת לכך שלא כולם מתעסקים במה שאני עושה, ושגם אם אעשה משהו מביך לא יזכרו לי את זה לכל החיים ועוד דברים בסגנון שנוהגים לומר לאנשים בעלי חרדה חברתית אך זה לא בשליטתי כי כפי שכבר אמרתי ואומר זאת שוב - אם זה היה בשליטתי זה כבר היה נעלם.

תקראי קצת על חרדה חברתית ובגדול על הפרעות נפשיות ותשכילי קצת.

אני חושבת דווקא שלא צריך להתגבר על זה, אלא להסכים לחוות את זה. כל פחד שיש

הפרעה נפשית
היא דבר שגורם לך לא לחיות בצורה תקינה ובריאה
ברור שצריך להתגבר על זה!
לחיות כל החיים בפוביה זה לא לחיות. אתה נושם טכנית אבל לא חיי.

ברגע שאתה חווה את הפחד ואתה מרגיש שזה סתם בראש אפשר לאט לאט לתגבר בדרך הזו כי אתה לא מתנגד לזה
לזה התכוונת אולי אנונמית מקווה שכן

לפחד לצאת מהבית..

לפחד ללכת לבית ספר

לחשוב שעות בבוקר מה ללבוש בבוקר לבית ספר ולהחליף בגדים 200 פעם רק מהפחד של מה אחרים יחשבו עלי...

אם יש לי משהו מתוכנן בקרוב שבגללו אני אצתרך לצאת מהבית לחשוב על זה מעכשיו ולהתכונן לזה ולהיות בלחץ ולתכנן הכל סביב זה למרות שזה לפעמים רק תור לרופא שיניים.

את חושבת שאנחנו לא יודעים שזה לא הגיוני? בן אדם חרדתי מודע למציאות אבל זה פוביה לא נשלטת. זה לא דבר שסתם אפשר לכבות כמו מנורה.

שאתה כל כך רוצה לדבר אבל המילים פשוט לא יוצאות
שאתה מסתכל על איך לאחרים שמכירים אנשים זה הולך כל כך בקלות ורק אתה פשוט לא מסוגל לעשות את זה ותוהה מה לא בסדר בך

מפחדים להכיר אנשים, מפחדים לדבר עם אנשים, מתביישים..

החרדה של לקום באמצע שיעור/הרצאה ולזרוק משהו לפח

הפחד מלהתקע במעלית עם מישהו

להיות עם כאבים בבטן ליד אנשים

להרגיש אפס ליד אנשים.
להרגיש כאילו את מבזבזת את הזמן לאנשים שמדברים איתך.
להרגיש לחץ בחברה שאת לא מכירה.
להצביע בכיתה.

ללכת לאירוע ולעשות ''אחורה-פנה'' בכניסה.

אנונימית ^

הכל בסופו של דבר מתקשר לעובדה שאנשים ישפטו אותך.
חרדה חברתית נוגעת כמעט לכל פעולה יומיומית "ופשוטה"

^
אני ממליצה לך לקרוא על זה.
זאת מין מחלה, זה משהו כבד בלב שקשה מאוד להתמודד איתו בכלל.
זה הרבה יותר מ-"לשים אוזניות".
לא אכפת לי ממינוסים אבל זאת האמת. זאת עובדה.

"לשים אוזניות" גם מתקשר לחרדה חברתית.
נניח אני מפחדת לשים אוזניות ליד אנשים כי אולי ישמעו את המוזיקה שאני שומעת ויחשבו שאני מןזרה.
הכל מתקשר בסופו של דבר לשיפוטיות ומחשבות טורדניות שלא מפסיקות על כך שאנשים יחשבו עלי משהו שלילי.
אם הייתה לך חרדה חברתית היית מבינה שכל דבר שאת עושה מתקשר לעובדה שאנשים ישפטו אותך.

-לפחד ללבוש משהו חדש ושונה ממה שאת רגילה ללבוש בדרך כלל מהפחד שזה אולי יהיה כל כך נוראי ויצחקו עליך.
-לפחד לעשות כל שינוי שהוא במראה החיצוני כמו לצבוע את השיער להסתפר וכו' ולאחר שאתה עושה את השינוי להרגיש אלף עיניים נעוצות בך
-כשיש ביניך שתי חברות שמדברות אחת עם השנייה ואת מרגישה אשמה\ נדחפת בגלל שאת מפחדת לדבר
-לפחד להגיד כל משפט שהוא מול אנשים זרים\ רחוקים מחשש שישפטו אותך או שלא יבינו
-לחשוב אלף פעם על כל משפט שיצא לך מהפה ואיך יגיבו
-להרגיש אי נעימות ורע עם עצמך כשאת רואה אנשים שאתה מכירה ברחוב או בכל מקום שהוא ולא להגיד שלום ואז חושבים שאני סנובים אבל בעצם אני הכי מתה להגיד משהו אבל לא יודעת מה ומפחדת מדחייה או ייבוש מצדם:(
-להבטיח לעצמך כל לילה לפני שאת הולכת לישון שמחר את תשני את עצמך ותתחילי להיות יותר נחמדה, תתחילי לתקשר עם אנשים, תלכי לחפש עבודה והכל יהיה לך מדהים ואז לקום בבוקר ולגלות שאלו סך הכל הבטחות סתמיות ואולי אפילו בלתי אפשריות ולחזור להיות הילדה הביישנית
-להעילב כל פעם מחדש שאומרים לך ''את אילמת או משהו? למה את לא מדברת''
-להרגיש לא שייכת לשום מקום. אף פעם. לחיות בתחושה שאף פעם לא תצליחי להשתלב
-להיות בתחושה שכולם טובים וחכמים ממך ואת סתם טיפשה לידם למרות שאת יודעת המון ויש לך המון מה להגיד פשוט לשתוק
-לפחד אשכרה לקבל משכורת ולקבל אותה בדיאעבד שלושה חודשים אחרי התאריך שהיית אמורה לקבל
-להתחמק משיחות של אנשים בטענה שאני עסוקה אבל בעצם לא..
כל כך הרבה דברים מתסכלים שאני חווה מדי יום ואף אחד לא מבין.. אני קוראת את התגובות וזה פשוט מקל עלי לדעת שיש עוד אנשים עם בעיות דומות לשלי חשבתי שאני העוף המוזר היחיד בעולם... ורק דבר אחד יש לי עוד להוסיף שאתם פשוט מקסימים, כולם פה ואני אשמח לדבר והכל..

שאנשים לוקחים את זה כסנוביות, או שתמיד שואלים אותך "למה את תמיד כזאת אדישה או עצבנית?"

הרגע הזה שגם מאחורי מסך זה לא הכי פשוט.. כשזה הרבה מעבר לביישנות..
כשזה מרגיש כל כך רע לא לעזור לקרובים שלך רק בגלל הפחד (נגיד אם מבקשים ממך לצאת ולקנות משהו)..
לבחון כל תנועה שלך ליד אחרים. לחשוב על הכל-על איך לתפקד בסיטואציה, על מה לומר ומתי, איך יתנהגו איתך..
וכמובן, החשש התמידי שישפטו אותך.. על הכל..
וגם הרצון המייאש להשתלב..

לי אין חרדה חברתית ואני מזדהה עם יותר מחצי מהדברים שאמרו כאן

וואי אני לא מאמינה שקראתי את הכל, אני יכולה להזדהות עם הרבה דברים ועם הרבה דברים גם לא ולא יודעת אם יש לי חרדה חברתית... מה אבל באמת לכולם פה יש חרדה חברתית?! וואי זה מלא

לפני שהתגייסתי לצבא הייתי לי חרדה חברתית נוראית. אני קוראת פה את התשובות ונזכרת שאני הייתי בדיוק ככה וכמה היה לי קשה והייתי דכאונית. כל דבר שאמרתי או עשיתי פחדתי שישפטו אותי לגביו. הייתי נורא ביישנית ונתתי לאנשים לדרוך עלי כי לא רציתי לצאת "חסרת נימוס". אני מניחה שבאיזשהו שלב הייתי בטוחה שאני הולכת למות אז שמתי ז*ן על אנשים במחשבה שלא אראה אותם יותר אז למי אכפת מה הם חושבים עלי?
נסגרתי לכולם, הייתי פעם נורא רגישה ואיבדתי כל סימן לכל רגש שהיה לי. לפעמים גם היום אני מרגישה שגם אחרי שיצאתי מזה לא החזרתי אלי את זה. בצבא הייתי צריכה להתמודד כל יום עם אנשים ואלוהים יודע איך קיבלתי תפקיד פיקודי שהכריח אותי להתגבר על פחד במה וסבלתי חודשים.

אז בכל מקרה, fight
במשך 18 שנים נלחמתי בזה והייתי צריכה להגיע לתחתית ולאבד חתיכה מעצמי רק כדי לשרוד את זה. זאת לא לחימה, הכריחו אותי לגסוס והיום אני מתגעגעת לאדם שהייתי כי היה לי אכפת מאנשים ועכשיו כבר בכלל לא.

לכל מי שכאן אני מאחלת לכם להתגבר יום אחד על זה מבלי לסבול בתהליך.

"אבל אני לא רוצה לצאת מהבית".
כשאתה נלחץ כשאתה פוגש מישהו שאתה מכיר והוא מתחיל לדבר איתך.
דרך אגב כבר אין לי

לפי דעתי לא צריך להתגבר על הפחד.
לא צריך להפטר ממנו, לשנות אותו, להדחיק אותו, להכחיש, להתעלם או כל דבר אחר.
מה כן צריך? לבטוח בו ולהסכים להרגיש אותו.

מה לימדו אותנו כל החיים?
שצריך ל"התגבר על הפחד" כדי לעשות דברים. שקר.
צריך להלחם בפחדים-עוד שקר (הכל זה אותו דבר).
למה זה שקר? כי פחד הוא *לא* אויב.
הוא לא נעים, הוא מכאיב בלב, לוחץ על הבטן אבל הוא לא בא לרעתנו.
מה זה פחד?
פחד זה ביטוי של אהבה.
כי בעצם מה המטרה של פחד? הגנה ובטחון.
ואתה לא מגן על מישהו שאתה לא אוהב נכון?
לא קשה להבין את זה כשהולכים במקום חשוך לדוגמה, ומדליקים פנס כדי לראות, או הפחד הזה מגבהים (אם אני אפול, אני אפצע ואז אני אמות).
הפחד נועד להגן עלינו מפני מוות.
זאת אומרת שבראש נראה תמונות מזוויעות לדוגמה ומפחידות, אבל במציאות לא נפגע.

איפה הבעיה? הבעיה היא שיש מקרים שלא רואים את זה. אני הרבה פעמים שאלתי את עצמי
למה אני צריכה לפחד ממה יחשבו עלי? מה המטרה של הפחד הזה? למה הוא בכלל קיים?
ניסיתי בכל הכוח שלי להעיף אותו, למחוק אותו מהחיים שלי ורק לפני כמה שבועות הבנתי למה זה לא עובד.
זה עניין של חיים ומוות. פשוט מאוד.
אנחנו זקוקים לחברה, לאנשים. בן אדם לא יכול לחיות לבדו ואי אפשר שלא להיות מושפע מהסביבה בשום מצב. רוצים לא להיות מושפעים מהסביבה? תנעלו את עצמכם באיזה חדר קטן. מהר מאוד אתם תרצו לצאת.
כל דבר קטן משפיע על הגוף, באמת. הכל.

והחברה שלנו כידוע שיפוטית ביותר, זה מתחיל מההורים עם כל מיני אמירות כמו "תתבגר כבר, את כזו בכיינית!" ( כמובן שברוב המקרים זה לא נאמר במטרה לפגוע, אבל כשאין מקום לרגשות ולאמת שלך זה פוגע. זה כואב)
ובתור ילדים אין שום ברירה אלא להשתנות, אפילו בכוח, רק כדי לזכות באהבה ובבטחון. לוותר על עצמך כדי שיהיה לך מקום.

זה אופן הפעולה:

אני עושה מה שאני רוצה-לא רוצים להיות איתי-אני לבד-אין אף אחד שידאג לי-אני מת.

דוגמה פשוטה:

אני רוצה לומר את הדעה שלי
אבל-אם אני אגיד אותה (זה הפחד) לא ירצו להשאר איתי ואז אני אמות
ואז מה שקורה הוא כזה:

אני שותקת
רוצים להשאר איתי
אני בטוחה.

בגלל זה בלתי אפשרי להפטר מהפחד. כי אין סיבה... זה גם חסר הגיון כשחושבים על זה לעומק.
פחד זה חוסר בטחון, ואם אתה לא בוטח בחוסר בטחון שלך (או בפחד) אתה גם לא בוטח בעצמך, וככה החוסר בטחון גדל.
ואם מסכימים לבטוח בפחד (וזה די קל כשמבינים שהוא לא אויב, אלא ההפך) אז כבר לא נלחמים בו (בעצם לא נלחמים בעצמנו) ויש שקט ושלווה, ואין תסכול ופיצול כואב וחלק אחד שמנסה לשלוט על החלק השני ולדכא אותו ואפשר לעשות דברים וללכת איתו למקומות, והוא כבר לא מפריע. כי הוא אף פעם לא רצה להפריע. זו דרך ליצור בטחון עצמי פנימי שלא תלוי בסביבה החיצונית.
זה הכל עניין של שינוי בגישה וראייה שונה.

זה כמו לכבות אש עם אש
כמו להעביר ביקורת על הביקורת
כמו ההורים האלה שצועקים על הילדים שלהם שיפסיקו לצעוק.
זה פשוט לא יכול לעבוד.

fight
עד שלא תהיי במקום הזה את לא תביני...

לפחד להסתובב/לנסוע לבד לעיר גדולה ורחוקה מהבית כגון תל אביב, חיפה והצפון וזה.. זה אני

יש יכול להיות גם בקטנה
אנונמית שמעלי כאלו כולם מתביישים פשוט צריך לנסות לתגבר על זה ולהיות עם ביטחון קודם כל..