בודק את דעתכם ואת הסכמתך עם דבריי בנוגע לבעיות של אנשים...

יש הבדל בין להרגיש דיכאון לבין להיות בדיכאון.

מסכימה, כל אחד חושב שאצלו הכי גרוע חח

זה לגיטימי שלא אצליח להזדהות עם מישהו שמדוכדך ממשהו מסוים שלא נגע בי אי פעם אבל אני לא אזלזל בכך.

אתה צודק מאוד.
פיתחת רגישות יפה לזולת.
איננו צריכים לחוות משהו דומה על מנת לחוש חמלה כלפי מישהו שסובל.
מספיק שיפתח לנו הלב, לחמול עליו כאדם.
והשלב הבא הוא: לנסות לעזור לו, לעודד, לתמוך, ולהביא לו תחושת ערך עצמי.

דיכאון הוא מחלה רגשית חמורה שמתרחשת בעקבות טראומה כואבת, כמו מותו של אדם קרוב, חוויות מלחמה קשות וחס ושלום התעללות קשה. אדם במצבים האלו חווה חוסר אונים וחוסר שליטה בחיו והאמונה שלו ביציבות של העולם משתנה. דיכאון מלווה בתסמינים מורכבים של איבוד החשק לחיות, של עצב ממושך ושל חוסר כוחות מתמשך, בעיקר בבקרים ותחושת חוסר תכלית. נערים ונערות בגיל העשרה חווים מדברים קלים תחושת עצב שנקראת דכדוך - הוא זמני ובתגובה בדרך כלל לא פרופורציונלית למה שקרה. דיברו אלי בדרך כזו ואחרת, העליבו אותי, הבחור שהוא הקראש שלי לא ענה לי בווטסאפ אתמול וכו'. תחושות אלו קלות ויכולות להימשך כמה ימים (בעיקר בגלל הסערה ההורמונלית שקורית במקביל - בהתבגרות זה הופך ברוך השם לכמה שעות). אבל האדם עדיין לא איבד אמונה ביכולת שלו להשפיע על עצמו ועל חיו. ההורמונים הופכים הכל לעוצמתי בגיל הזה. כל המ שהם זקוקים לו באמת זה שיקשיבו להם ויכירו בקושי שלהם. וברגע שזה קורה. הם מתעודדים וממשיכים לנסות להתפתח - כולם עוברים את זה. נחמד למצוא אנשים אמפתים בדרך