3 תשובות
שואל השאלה:
אחר המלחמה היו לפועלים תקוות רבות למימוש הסוציאליזם, או לפחות לשיפור מעמדם הכלכלי והפוליטי. אך תקוותיהם נכזבו בזו אחר זו ועד ל-1930 בוטלו כל הישגיהם... ומשום כך נוצרה בקרבם תחושה עמוקה של כניעה, של חוסר אמון במנהיגיהם, של הטלת ספק בכושרו של כל ארגון פוליטי...
בשביל מיליוני אנשים התומכים בנאצים, הייתה ממשלת היטלר שם נרדף ל"גרמניה". כאשר עלה לשלטון נחשבה כל מלחמה בו כפרישה מהחברה הגרמנית. התנגדות למפלגה הנאצית פירושה התנגדות לגרמניה. כנראה, שלאדם בינוני קשה במיוחד התחושה להיות נבדל מקבוצה גדולה. גם המתנגד לעקרונות הנאציזם אם חייב היה לבחור בין בדידות לבין הרגשה שהוא חלק מגרמניה, הרי שבחר באפשרות השנייה. במקרים רבים סנגרו אנשים שלא היו נאצים על הנאציזם, כי הם ראו בהתקפה על הנאציזם, התקפה על גרמניה... כל התקפה על הנאציזם התקפה על גרמניה... כל התקפה על גרמנים כגרמנים, כל השמצה של העם הגרמני, רק הגבירה את התלהבותם של אלה שלא הזדהו לחלוטין עם האידיאולוגיה הנאצית... הבורגנות הזעירה (חנוונים, בעלי מלאכה, פקידים) התלהבו מן הנאציזם. הקשישים בשכבה זו היו הרוב הפסיבי, בעוד שילדיהם היו הלוחמים הפעילים. עבורם האידיאולוגיה הנאצית - המשמעת העיוורת למנהיג, השנאה והבוז כלפי מיעוטים פוליטיים וגזעיים, השאיפה לכיבושים היה טמון בכך כוח משיכה עצום. רגע זה הוא שעשה אותם למאמינים הנלהבים ביותר בנאציזם... סמכותה של המלכות הייתה מעל לכול, והבורגני, שהזדהה עמה, רכש לו תחושת ביטחון וגאווה עצמית... המשפחה הייתה מעין מוסד חברתי יציב ומקלט בטוח בעולם מנוכר. הפרט הרגיש, כי הוא משתייך למשטר חברתי ותרבותי יציב, ובנאמנות לסמכות הקיימת היה פתרון מספיק לשאיפותיו המזוכיסטיות... מה שהיה חסר לו בביטחון ובתוקפנות כפרט, עתה קיבל בדרך של פיצוי בכוח הסמכות...
התקופה לאחר המלחמה שינתה מצב זה בצורה בולטת:
א. הירידה הכלכלית של המעמד הבינוני הייתה מסחררת. התרוששותו הוגברה ע"י האינפלציה שהייתה בשיאה ב-1923;
ב. המשבר הכלכלי של 1929 הרס את כל השיפורים שחלו במעמדו בשנים 1924-1928.
נוסף לגורמים הכלכליים היו שיקולים פסיכולוגיים: התבוסה במלחמה והיעלמות המלוכה שהייתה הסלע האיתן, שעליו ביסס הבורגני הזעיר את קיומו. עכשיו השתנו חייו באופן קיצוני. אם אפשר ללעוג לקיסר בפומבי, אם מותר להתקיף קצינים, אם המדינה מאפשרת ל"אדומים" לכהן כשרים בממשלה, במי יכול האיש הקטן להאמין?..
מהותו של האופי הסמכותי כבר תואר כקיומן של נטיות סדיסטיות ומזוכיסטיות. סדיזם פירושו נטייה להרוס, דהיינו שליטה בלתי מוגבלת על אדם אחר. המזוכיזם פירושו נטייה לביטול עצמי בתוך גוף חזק וגדול, כדי שיהיה חלק ממנו. המזוכיזם והסדיזם נוצרו בשל אי יכולתו של היחיד להיות בודד ובשל הצורך המתעורר אצלו להתגבר על בדידות זו... בעוד שהמנהיגים הם בעיקר הנהנים מהשלטון, ממהרים הם לתת סיפוק סדיסטי להמונים. מיעוטים גזעיים ופוליטיים בתוך גרמניה (ואחר כך עמים אחרים) מתוארים כחלשים או מתנוונים, מהם ניזון הסדיזם של ההמונים... האהבה לחזק והשנאה לחלש מסבירות את פעולות היטלר וחבריו. בעוד שמנהיגי הרפובליקה הגרמנית חשבו, כי ניתן לפייסו ע"י יחס ליבראלי, הרי שלא רק נכשלו במשימתם זו, אלא להיפך, ע"י יחסם הנוח והרך עוררו את שנאת הנאצים. היטלר שנא את הרפובליקה הווימארית, משום שהייתה חלשה. הוא העריץ את התעשיינים והמיליטריסטים משום שהיו בעלי כוח
אחר המלחמה היו לפועלים תקוות רבות למימוש הסוציאליזם, או לפחות לשיפור מעמדם הכלכלי והפוליטי. אך תקוותיהם נכזבו בזו אחר זו ועד ל-1930 בוטלו כל הישגיהם... ומשום כך נוצרה בקרבם תחושה עמוקה של כניעה, של חוסר אמון במנהיגיהם, של הטלת ספק בכושרו של כל ארגון פוליטי...
בשביל מיליוני אנשים התומכים בנאצים, הייתה ממשלת היטלר שם נרדף ל"גרמניה". כאשר עלה לשלטון נחשבה כל מלחמה בו כפרישה מהחברה הגרמנית. התנגדות למפלגה הנאצית פירושה התנגדות לגרמניה. כנראה, שלאדם בינוני קשה במיוחד התחושה להיות נבדל מקבוצה גדולה. גם המתנגד לעקרונות הנאציזם אם חייב היה לבחור בין בדידות לבין הרגשה שהוא חלק מגרמניה, הרי שבחר באפשרות השנייה. במקרים רבים סנגרו אנשים שלא היו נאצים על הנאציזם, כי הם ראו בהתקפה על הנאציזם, התקפה על גרמניה... כל התקפה על הנאציזם התקפה על גרמניה... כל התקפה על גרמנים כגרמנים, כל השמצה של העם הגרמני, רק הגבירה את התלהבותם של אלה שלא הזדהו לחלוטין עם האידיאולוגיה הנאצית... הבורגנות הזעירה (חנוונים, בעלי מלאכה, פקידים) התלהבו מן הנאציזם. הקשישים בשכבה זו היו הרוב הפסיבי, בעוד שילדיהם היו הלוחמים הפעילים. עבורם האידיאולוגיה הנאצית - המשמעת העיוורת למנהיג, השנאה והבוז כלפי מיעוטים פוליטיים וגזעיים, השאיפה לכיבושים היה טמון בכך כוח משיכה עצום. רגע זה הוא שעשה אותם למאמינים הנלהבים ביותר בנאציזם... סמכותה של המלכות הייתה מעל לכול, והבורגני, שהזדהה עמה, רכש לו תחושת ביטחון וגאווה עצמית... המשפחה הייתה מעין מוסד חברתי יציב ומקלט בטוח בעולם מנוכר. הפרט הרגיש, כי הוא משתייך למשטר חברתי ותרבותי יציב, ובנאמנות לסמכות הקיימת היה פתרון מספיק לשאיפותיו המזוכיסטיות... מה שהיה חסר לו בביטחון ובתוקפנות כפרט, עתה קיבל בדרך של פיצוי בכוח הסמכות...
התקופה לאחר המלחמה שינתה מצב זה בצורה בולטת:
א. הירידה הכלכלית של המעמד הבינוני הייתה מסחררת. התרוששותו הוגברה ע"י האינפלציה שהייתה בשיאה ב-1923;
ב. המשבר הכלכלי של 1929 הרס את כל השיפורים שחלו במעמדו בשנים 1924-1928.
נוסף לגורמים הכלכליים היו שיקולים פסיכולוגיים: התבוסה במלחמה והיעלמות המלוכה שהייתה הסלע האיתן, שעליו ביסס הבורגני הזעיר את קיומו. עכשיו השתנו חייו באופן קיצוני. אם אפשר ללעוג לקיסר בפומבי, אם מותר להתקיף קצינים, אם המדינה מאפשרת ל"אדומים" לכהן כשרים בממשלה, במי יכול האיש הקטן להאמין?..
מהותו של האופי הסמכותי כבר תואר כקיומן של נטיות סדיסטיות ומזוכיסטיות. סדיזם פירושו נטייה להרוס, דהיינו שליטה בלתי מוגבלת על אדם אחר. המזוכיזם פירושו נטייה לביטול עצמי בתוך גוף חזק וגדול, כדי שיהיה חלק ממנו. המזוכיזם והסדיזם נוצרו בשל אי יכולתו של היחיד להיות בודד ובשל הצורך המתעורר אצלו להתגבר על בדידות זו... בעוד שהמנהיגים הם בעיקר הנהנים מהשלטון, ממהרים הם לתת סיפוק סדיסטי להמונים. מיעוטים גזעיים ופוליטיים בתוך גרמניה (ואחר כך עמים אחרים) מתוארים כחלשים או מתנוונים, מהם ניזון הסדיזם של ההמונים... האהבה לחזק והשנאה לחלש מסבירות את פעולות היטלר וחבריו. בעוד שמנהיגי הרפובליקה הגרמנית חשבו, כי ניתן לפייסו ע"י יחס ליבראלי, הרי שלא רק נכשלו במשימתם זו, אלא להיפך, ע"י יחסם הנוח והרך עוררו את שנאת הנאצים. היטלר שנא את הרפובליקה הווימארית, משום שהייתה חלשה. הוא העריץ את התעשיינים והמיליטריסטים משום שהיו בעלי כוח
אנונימית
וואי וואי השקעת בהקלדה...
שואל השאלה:
כן.. בבקשה תעזרו חח
כן.. בבקשה תעזרו חח
אנונימית
באותו הנושא: