קטע שכתבתי לכבוד יום השואה מה דעתכם?

לכל איש יש שם.
לכל איש יש משפחה, יש עבודה, יש לבוש ואוכל.
לכל איש יש שמחה.
אבל רגע..
לכל איש היה שם ..
לכל איש היתה משפחה, והייתה עבודה, היה לבוש ומזון
לכל איש היתה שמחה.
והיום?
הם רק זיכרון אצלינו.
ואיך בין רגע כל העולם התהפך וחיי אדם הפכו לסתם.
ואיך בין רגע ילד שרץ בשלג ושמח,נמצא קבור מתחתיו ודם על פניו.
וזה לא תמיד מובן איך חיי אדם הפכו לסתם.
איך חיוך קטן הפך לדמעה ולדם.
מצאו את עצמם בורחים מן הלא נודע, מתחבאים כפושעים.
אך סהכ היו אנשים רגילים.
עם שם ושמחה, עם משפחה ואהבה.
והכל בין לילה השתנה כיאילו כך היה.
והיום הפכו לזיכרון רך בליבינו,
כשחושבים על זה אולי אנחנו בעצם נושאים את שמם?.