יצא לכם פעם לרשום משהו ולבכות?

כל יום שואה אני נכנסת לרשתות חברתיות, קוראת פוסטים מרגשים על השואה, קוראת תגובות טובות וכאלו שפחות.
כל יום שואה אני מבינה קצת יותר מה קרה שם.
כל יום שואה אני מבינה כמה אני לא מבינה כלום בעצם.. וכנראה שלעולם לא אוכל להבין.
למזלי, או לרעתי...
כל יום שואה אני נזכרת במסע לפולין שעברתי בכיתה יא..
שצעדתי על מסילת הברזל.. שראיתי את תאי הגזים ואת כתמי הציקלון הכחולים בקירות התאים..
אני נזכרת בטלטלה שעברה עליי באותם הרגעים, נזכרת באיזה מקומות בכיתי, באיזה מקומות התרגשתי ולמדתי עוד משהו..
אני נזכרת ביער הילדים.. שהיה המקום הכי קשה שהייתי בו במסע..
לפעמים כל המידע הגדול אך הכל כך מעט שיש לי לגבי השואה רץ לי בראש ואני לא מבינה איך אפשר לעכל אותו.. ובאותה המידה לחוות את הזוועה על הבשר.
אני לא מבינה איך אפשר לעמוד ערומים בשלג ולשרוד.. כשאני הייתי עטופה בכל כך הרבה שכבות וקפאתי..
איך אפשר לשמור על טיפה של שפיות, ולהצליח לחייך אחרי שעוברים את השואה? כשאני כמה חודשים אחרי המסע לא הצלחתי לדבר עם אף אחד..
אני פתאום מבינה שהצרות שלי.. אם בא לי אייפון 8 או x הן כלום ושום דבר לעומת משפחה שרצתה אוכל.
אני מבינה שריבים עם חברות, לעומת הרצון לשרוד לא משתווים.
אני לא מבינה איך ברגע אחד.. חיים שלמים של אנשים השתנו..
והפכו מחיים נורמטיביים, לזוועה, לטופת שאי אפשר לשכוח.. ולא רק לא לשכוח.. אלא להזכיר..
כל יום שואה, אני שואלת את עצמי איך אנשים היו מסוגלים להסכים לפקודה כזו? לרצוח, להשפיל, להרביץ.. לבן אדם שבסך הכל יש לו דת שונה משלו.. איך זה הגיוני?
אבל כל יום שואה, אני מחבקת את האמונה שמלווה אותי..
במהלך כל ההיסטוריה של בני ישראל ניסו להשמיד אותנו, השואה הייתה הכי אכזרית לטווח האחרון..
אני מסתכלת על החיים כמשחק שבנוי ממבחנים.
אנחנו עומדים בהם כל עוד אנחנו שורדים..
ואנחנו מעט, ואנחנו סובלים אבל אנחנו שורדים, אנחנו עם סגולה.
אין עוד עם מלבד העם היהודי שעבר כל כך הרבה סבל ונשאר מאוחד, אוהב, מחבק, וגאה.
כל אחד ואחת מאיתנו יוצרים רשת שלמה, חזקה ומהודקת וכמובן שלא ניתן שוב לאף אחד לדרוך עלינו.
כל יום שואה אני נזכרת במשפט חשוב
"המשחק נמשך, והחיים יפים כל כך".
גאה להיות חיילת יהודיה במדינת ישראל!
יהי זכר כל 6,000,000 ואלו שלא נספרים בתוכם, ברוך.