רע לי כל כך.. אני לא יודעת איך אני אשרוד את הלילה הזה..

מה קרה?

מה קרה?

מה קרה?

את רוצה לשתף?
מקווה שאוכל לעזור לך לשפר את הרגשתך

מה קרה? מוזמנת לשתף בפרטי אם באלך לשפוך

שואל השאלה:
הכל חרא.. שום דבר לא הולך לי.. ועכשיו עם יום השואה בכלל.. אני מרגישה כאילו אני גלגול נשמות כאילו אני כואבת את כאבתם של הנספים.. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני מרגישה כאילו הרגו אותי ואת המשפחה שלי וכואב לי כל כך

הכל בסדר אחותי זה ישתפר, תשתי מים או תה תקשיבי למוזיקה תבכי אם את צריכה ותנסי ללכת לישון את תרגישי יותר טוב

תהיי חזקה ואל תתני לזה להרוס אותך, תפרקי למישהו, עשי משהו שיעודד אותך, כושר או מוזיקה, תה, לחשוב על דברים טובים.

המשפחה שלך שהייתה בשואה סבלה כדי שאת ומשפחתך יהנו ויחיו באושר, בלי פחד. אם את צריכה עזרה או פריקה אני פה, תמיד.

שואל השאלה:
העניין הוא שאני מרגישה שאני הייתי שם וחזרתי עכשיו בגלגול נשמות
אני רק נשמעת פסיכופתית

זה בהחלט יום קשה. מקווה שהזמן יעבור והתחושה שלך תעבור. למזלך אנחנו חיים במדינה שבסופו של דבר שומרת עלינו ולא יקרה כזה דבר לנו.
שולח לך חיבוק!

כנראה זה בגלל היום השואה, את נכנסת ליום הזה. אין לך ממה להלחץ

תתנחמי בעובדה שאנו עדיין פה, עוד חיים ומחזיקים מעמד, נלחמים.

"הכל חרא.. ועכשיו עם יום השואה בכלל.. אני כואבת את כאבתם של הנספים"

כשאנו חווים כאב, זה הופך אותנו ליותר אמפתיים לכאב של אחרים.

במלים אחרות, אתה לא יכול להתחבר לכאב אלא אם כן חווית משהו מסוגו בעצמך.

כשהייתי צעיר לא ממש התחברתי לימי הזכרון והשואה. זה עבר "לידי". רק אחרי שחוויתי בעצמי כאב של אובדן (חברה שלי זרקה אותי) נעשיתי רגיש לכאב של אחרים. אני זוכר שיום הזכרון הגיע ולא הייתי מסוגל לראות/לשמוע את הטקסים: הכאב היה בלתי נסבל. למזלי הזמן הוא רופא טוב: הוא הכהה את הרגישות הזו.

הפתרון הוא לא להיחשף לדברים האלה. אל "תקיזי דם" סתם.

"אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי"

הזמן מרפא. להעביר את הזמן, צאי להליכה. כמובן, לא יזיק לנסות לטפל בעניין "שום דבר לא הולך לי".