חוות דעת על קטע שכתבתי

שואל השאלה:
לירוי ישב שם. בלי דמעות, בלי עצב.
הוא לא הרגיש כאב. הוא לא הרגיש סבל.
הוא פשוט הרגיש כל כך כלום ריקני..
וזה המשיך וזה המשיך וזה לא נגמר.
והוא רצה לשכוח מהכלום הזה. לשכוח מהריק האינסופי שהוא שקע יותר ויותר עמוק בתוכו.
אז הוא צעד, כמו רובוט, לארון שבמטבח.
במדף השלישי היה בקבוק ערק. הוא ידע שזה טעות, זה יהיה נוראי ההאנגובר והכאב ראש שיבואו בסוף, ביחד עם התחושת ריקנות הזאת זה כבר יהיה גיהנום.
אבל הוא רצה להרגיש משהו אחר רק לכמה דקות. לשכוח. הוא רצה לשכוח.
הוא היה ממש צמא, ורעב. אחרי שכל היום הוא ישב במיטה ולא עשה כלום. לא זז לשום מקום.
וזה היה טוב. ככה האלכהול ישפיע יותר מהר.
הוא לקח את הבקבוק לחדר שלו. נעל את הדלת.
לגימה.
ועוד לגימה
ו ע ו ד ל ג י מ ה
ו ע ו ד ל ג י מ ה
ו ע ו ד ל ג י מ ה
ו ע ו ד ל ג י מ ה

























































לא
הוא בכה.
הוא עשה את זה שוב.
החדר הסתחרר סביבו.
מישהו דפק על הדלת. אבא שלו. כל מילה שלו הייתה כל כך כואבת.
דמעות.
דמעות התחילו לצאת החוצה, והוא התחיל לפרוץ בבכי בלתי נשלט.
"לירוי!" אבא שלו צעק. "תפתח את הדלת!"

הוא קם מהמיטה, מסוחרר.
"סתום את הפה שלך!" הוא הוציא את המילים מהפה שלו, מצטער על כל מה שהוא אומר. ויודע שהוא לא יכול להחזיר את המילים בחזרה.
"אתה לא יכול פשוט לעזוב אותי בשקט? זה מה שאני צריך עכשיו!"
"חברים שלך כאן חתיכת מטומטם!"
"אז תגיד להם שיזדיינו מפה!"
"מה אמרת?" אבא שלו שאל, חצי מופתע, חצי כועס.
"לירוי צא מהחדר עכשיו! חתיכת-

לא
בבקשה
כל מה שלירוי רצה זה שזה יגמר כבר
בבקשה
שהכל יגמר
הוא עצם את העיניים.










אבל לא. זה לא נגמר.
הצעקות של אבא שלו המשיכו. הוא דפק יותר חזק על הדלת.
שהוא ייעלם. בבקשה שיעלם.
הוא ניסה להדחיק את הרעש שמסביבו, להתעלם. אבל ככל שהוא ניסה להתעלם, ככה הרעש גבר.
הראש שלו כאב כל כך. הוא הרגיש שהוא עומד להתפוצץ.
הוא הכניס את הבקבוק לארון, ופתח את הדלת.



"סוף סוף חתיכת מטומטם" אבא שלו רטן ונכנס לחדר בצעדים איטיים. הוא ריחרח את האוויר
"מה זה הריח הזה?" הוא שאל בחשדנות.

לירוי שתק.

"שאלתי מה זה הריח הזה! תענה לי!" הוא תפס אותו בחולצתו, והשליך אותו על המיטה.
הוא ריחרח את האוויר כמו זאב שמחפש אחרי הטרף שלו. שם בארון.
הוא פתח אותו בסערה. הוא ראה את הערק.

















לא
אבא של לירוי ידע מה עובר על הבן שלו, אבל הוא סירב להודות בזה.
הוא אהב אותו. כל כך אהב אותו.
הוא לא רצה שהוא יסבול את מה שהוא סבל.
אבל העצבים האלה שלטו עליו הוא כל כך רצה להפסיק.
תפסיק לכעוס! הוא אמר לעצמו בליבו. פשוט תפסיק.
אתה חייב לעשות משהו. לעזור לבן שלך הכעס שלך לא עוזר!
הוא התכונן לצעוק עוד משהו-
ואז הוא הסתכל, עמוק לתוך עיניו של לירוי.
הוא ראה את הדמעות בעיניו.
הוא לקח נשימה עמוקה.
והוא נזכר, לא מזמן, שהוא היה בגיל הזה. הוא זכר איך הוא הרגיש.
הדמעות התחילו לבצבץ גם בעיניים שלו.
והוא פשוט חיבק את לירוי. בלי להגיד כלום. הוא רעד. גם לירוי רעד.
פשוט שניהם ישבו להם שם. מחובקים. אבא ובן.
בוכים.
וזה הרגיש כל כך מדהים.

לא אהבתי

זה כל כך מדהים..

שואל השאלה:
יש הצעות לתיקון?

וואו

ריגש אותי ממש. במיוחד כשאין לי אבא. יפה מאוד כול הכבוד!