הנה משהו כתבתי מזמן, אני בסדר עכשיו, אני אשמח לדעת מה אתם חושבים:)

פגיעה עצמית,
כל חתך הוא עמוק יותר,
כמו המחשבות שלי.
הדם שיורד בעצם נותן לי להרגיש כאילו נשאר לי משהו בחיים הרדודים שלי.
כן,
אני יודעת שזה נשמע מוזר,
אבל זה בסדר,
לפעמים אני גם לא מבינה את עצמי.
אני מקללת מספר פעמים.
אבל רק בראש, כדי שלא ישמעו.
"זה מה שמגיע לילדה כמוך"
"את אפס,לא שווה כלום."
"צבועה,מגעילה,אינוכית."
כמה אפשר?
כמה אני יכולה להתמודד?
רציתי לצרוח כלכך אבל לא יכולתי.
כל חתך נתן לי להרגיש סיפוק,
תחושה שאי אפשר כלכך להסביר במילים.
אני בכל מקרה אפס לאף אחד לא יהיה איכפת.
זה סוג של בריחה,אני יודעת.
וכן,זה לא משהו נורמאלי.
לפעמים אני חושבת שבאלי להעלם בתוך כל הדם הנוזל,
והלוואי והדמעות שלי היו מצליחות לנזול ככה,שיראו שאני במצוקה.
שיבינו אותי.שייתנו לרגשות שלי מקום.
אבל אף אחד לא שם,
רק הגוף שלי,ואני יכולה לעשות בו מה שאני רוצה.
והוא מקשיב לי,הוא תמיד איתי.
גם כשאני שונאת אותו ומאחלת לעצמי שכל הדם יינזל החוצה ושהגוף שלי יתרוקן,
כדי שאני אוכל להרגיש.
לא רק כאב,
תחושה של כלום,תחושה שאני פשוט לא יהיה. וזה כבר אומר הכל.