זה מוזר שפעם תמיד רציתי

להתאבד ולמות וחשבתי שזה פתרון מעולה ועוד יש לי דיכאון קליני אז בכלל, ובזמן האחרון אני מתחילה להבין כמה אני ברת מזל שאני בכלל חיה כשיש כל כך קצת סיכויים לזה שדווקא אני זאת שאגיע לחיים האלה, ושכל דבר קטן בעבר היה יכול לגרום לזה לא לקרות וזה בכל זאת קרה, ופתאום החיים מרגישים לי כל כך קצרים... ואני מאוד מעריכה אותם וממש ממש ממש לא רוצה למות ורק נכנסת לדיכאון כשאני מבינה שהזמן עובר כל כך מהר... אפילו בשיעורי מתמטיקה של שלוש שעות ברצף אני לא רוצה שהזמן יעבור כי הוא לא יחזור.. אף פעם. והוא יכול להיגמר כל שניה אם חס וחלילה יקרה משהו.. מה אתם חושבים? סליחה על החפירה