מעדיפה להיות לבד רוב הזמן, בלי אנשים, בשקט

שזה בסדר לחלוטין. כל אדם זקוק לשקט שלו, יש כאלה שזקוקים ליותר שקט ויש כאלה שזקוקים לפחות שקט

זה שהם לא מבינים, לא אומר שזו בעיה

שזה בסדר גמור. יש אנשים שזה באופי שלהם שהם אוהבים את השקט שלהם ולהתבודד קצת מדי פעם. גם אני כזו, אבל אל תשכחי שחברה זה דבר חשוב וחיוני לבן אדם אז תמיד תמצאי את האיזון.

היא אומרת שהיא מעדיפה להיות רוב הזמן לבד, לא כל הזמן לבד.
אף אחד לא יכול להיות כל הזמן לבד, כמו שאף אחד לא יכול להיות כל הזמן עם אנשים.
יש כאלה שזקוקים ליותר זמן עם אחרים, ויש כאלה שזקוקים ליותר זמן עם עצמם ואין שום בעיה באף אחד מהמקרים.

אמ ברק אומבה, יש אנשים כאלה שאוהבים להיות לבדם רוב הזמן וזה בסדר, קוראים להם מופנמים ואני בתוכם וזו לא ממש בעיה, טוב לנו להיות עם עצמנו וזה מאשר לנו לחשוב טוב יותר לבד מאשר עם אנשים

סוף סוף מישהי כמוני.. ליבי איתך שואלת השאלה! רוב הזמן פשוט נמאס מאנשים

דעתי חלוקה לגבי זה.. אני גם הייתי ממש כמוך בעבר ועכשיו אני חצי חצי בעקבות לפחות בהתחלה משהו באמת שמורה אמרה לי (למרות שהרבה אמרו את זה לפני אבל אצלה זה היה שונה משום מה). מה שקרה זה שהיה שיעור חינוך והיא שאלה כל אחד בכתה מי האדם הקרוב הזה שלו שהוא יכול לספר לו הכל ולהרגיש הכי בנוח איתו ואמרתי שאין לי אחד כזה ואני מסתדרת לבד ומתייעצת עם עצמי וזה מה שאני מרגישה הכי טוב איתו והכי עוזר לי ולא יודעת זה היה לי מוזר שהיא שאלה את זה והיא חשבה שכל אחד צריך שיהיה לו מישהו כזה ולא אהבתי בכלל להיות עם הרבה אנשים ולא היו לי חברים קרובים והאמנתי באמת ובתמים שככה זה צריך להיות ושטוב לי עם עצמי אבל אז הייתה לי שיחה אישית עם אותה מורה (מהשיחות האישיות שתמיד מחנכות עושות) ופתאום נפתחתי אליה כמו שלא נפתחתי לאף אחד בחיים לפני וגם בכיתי כבר לא זוכרת על מה והבנתי שאני כן צריכה אדם שאני מרגישה איתו בנוח וקרוב. מאז אני רק מחפשת את הקשר האישי הזה כל הזמן גם עם אותה מחנכת באותה השנה גם אם זה אמר להלחץ יתר על המידה מדברים רק כדי שהיא תבוא להרגיע אותי (לא באופן מודע כמובן, אלה דברים שאני מבינה בדיעבד) וגם אחר כך חיפשתי את זה ועד היום 6 שנים אחר כך ואפילו התאהבתי במורה כלשהי במשך כמעט 4 שנים כנראה בין היתר כי היא נתנה לי את היחס האישי הזה (שדרך אגב נתן לי המון והעצים אותי בצורה מטורפת ובנה חלקים עצומים באישיות שלי) וגם עכשיו אני מרגישה שהמחסור הזה מאוד משפיע עלי למרות שכבר יש לי לא מעט אנשים קרובים אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה יותר ויותר את היחס האישי והקרוב הזה ומרגישה שכל הזמן אני צריכה חיבוק ממישהו ולפעמים זה ממש מפריע לי שאין לי מי לחבק ברגע נתון. זה לא בהכרח צורך להיות עם הרבה אנשים ומוקפת בחברה כל הזמן, את זה אני עדיין לא הכי מחבבת, אבל כן לא להיות לבד ושיהיו קצת אנשים לידי שיחבקו אותי ויאהבו אותי או אפילו מישהו או מישהי אחת שאני אוכל מדי פעם לדבר איתם גם אם הם לא יעזרו לי פרקטית לפתור בעיות פשוט שיכילו אותי וישקפו לי את הדברים וישאלו ויתעניינו ולא יודעת.. זה נותן כל כך הרבה כוח.. אני לא יכולה להסביר כמה שינויים עברתי מאז שכן קיבלתי את היחס האישי הזה מהאנשים הנכונים (זה חשוב לבחור את האנשים הנכונים אני מניחה) וכמה שהמחסור שהיה לפני משפיע עלי עכשיו.