אפשר דעות על הקטע?

היית לצדי בכל צרה, כל פעם שהיית שם, הייתה לי תקווה.
עכשיו את כבר לא איתי, אני חלשה.
אני תמיד הייתי חלשה, אבל כשהיית איתי, הרגשתי סוג חוזקה.
כואב, כלכך כואב, כאב שאני לא אצא ממנו בחיים.
בגלל זה אני חושבת, שהמוות עדיף.
אני אמות, הכאב שיהיה לי באותו רגע, אפילו הוא, יהיה כלכך חלש לעומת הכאב שאני מרגישה כי הלכת.
אני בכיתי, בכיתי הרבה, נשברתי. אני עדיין בוכה.
כל פעם שאני חושבת עלייך אני בוכה.
אבל את הלכת, כמו כולם.
הבטחת שאת לא כמו כולם, ששום דבר לא יגרום לך לעשות את זה.
הבטחת שכל עוד ארצה, גם את תרצי לדבר איתי.
אבל אני, יותר מדי דפוקה, שגם לך, מי שחשבתי שתישאר איתי תמיד, שגם בעוד 10, 20, 30 שנה, אמשיך לדבר איתה, גרמתי ללכת. לעזוב אותי.
"עד שאמות אהיה לצידך", אמרת לי את זה לפני חודש..
אבל דברים משתנים, כמו שאני אמרתי, כמו שאת אמרת.
שום דבר לא יחזיר אותך? שום דבר לא יגרום לך לדבר איתי שוב?
כנראה שלא, אני אוהבת אותך. את האדם שאני הכי אוהבת.
שיקרתי, אני יודעת ששיקרתי, אבל למרות השקר, את האדם שאני הכי אוהבת.
גם אם אמרתי אחרת, את האדם שאני הכי אוהבת.
האדם שהכי קשה לי בלעדיו.
את חושבת שהשקר שלי, הוא בכלל שקר אחר.
זה לא השקר.
אבל אולי ככה עדיף...
כל אדם, כל אדם, כל אדם.
ככה זה תמיד.
אני פוגעת, באנשים שהכי חשובים לי.
אני הורסת, את הדברים שהכי יקרים לי.
אז אולי זה טוב שניתקת איתי קשר...
את צודקת...
אולי אם לא אדבר איתך, לא תיפגעי ממני יותר.
אני כלכך אנוכית, אני רוצה שתדברי איתי, שוב. כלכך רוצה, אבל זה פוגע בך.
אז עם כמה שאני רוצה.. אולי אני צריכה פעם אחת, להפסיק.
להפסיק אחת ולתמיד.
להפסיק את הכל.
להפסיק לפגוע,
להפסיק לדבר,
להפסיק לבכות,
להפסיק לחייך,
להפסיק לזוז,
להפסיק לנשום.
אני יודעת שזו יכולה להיות טעות, טעות בשבילי, יכול להיות לי עוד טוב.
אבל זה יהיה אנוכי מדי.
אני צריכה להפסיק את זה סופסוף.
להפסיק את הכאב, שלי ושל האחרים, שבהם אני פוגעת כל הזמן.
למות יעשה לי טוב.
לי ולאחרים.
אז רק דבר אחד, לפני,
אני אוהבת אותך, תמיד אהבתי, מאז שהכרתי, תמיד אוהב, אשאר עם אהבה. אמות, עם האהבה שלי, אלייך.
ביי.