וואו, זה ממש ריגש אותי. עשה לי חשק ללכת להרביץ לאותם ילדים משום מה (ואני לא אלים) מה אתפ חושבים?

שואל השאלה:
כתבה: @רינה בן שבת
"הבן שלי מנודה. מוחרם. מוחרם קשות.
מאוד קשה לכתוב את המילים האלה.
מאוד קשה להשלים איתם.
אבל זו המציאות. כבר שנתיים. ילד בכיתה ד' מוחרם. וכל יום שעובר ואנחנו מנסים לקלוט עם מה הוא מתמודד הלב נשבר יותר.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את כולם משחקים בחוץ ולו אסור להצטרף. אז הוא יושב ומסתכל מהצד.

להיות הורה לילד מוחרם זה לשמוע שקוראים לו 'הקוף' ולאחים שלו האחים של הקוף. ככה באמצע הרחוב.

להיות הורה לילד מוחרם זה להתחנן למדריך בסניף שייעשה הכל שייצרפו אותו למדורה של כולם ושיוותר על הגרלה שתשאיר אותו בחוץ.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך מתעלמים ממנו כאילו הוא שקוף לחלוטין. לראות אותו כל כך רוצה לצאת לשחק אבל אין מי שמחכה לו בחוץ.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את המבט שלו כשהוא כל כך מחכה לפעילות סניפית כי זה המקום היחיד שהוא מוזמן אליו. וגם שם הוא סובל מהקנטות.

להיות הורה לילד מוחרם זה לשמוע כל הזמן מאנשים שונים וממקומות שונים איך שמעו שירדו וצחקו עליו ואיך הצילו אותו ברגע האחרון מעוד הקנטות.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך ליבו נשבר כשעובדים עליו בטלפון שיגיע לשחק איתם ואז מתברר שזה היה סתם.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את כל בני גילו ביחד צוחקים ונהנים בטקס יישובי ורק הוא צמוד אלינו ולא יכול להתקרב לחבורה.

להיות הורה לילד מוחרם זה לחבק אותו כשהוא חוזר הביתה שבור כי אף אחד לא רצה לשבת לידו בפעילות יישובית ואז נאמר לו שמי שיישב לידו יצטרך לטבול במקווה מטומאת הקוף.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את המצב הלימודי מדרדר ולהבין שבמצב הישרדותי שום לימודים לא ישתפרו פה.

להיות הורה לילד מוחרם זה לחפש כל טיפול שייתן לו קצת כח. קצת רוגע לנפש הכואבת.

להיות הורה לילד מוחרם זה להבין מהמורה שלו שאם כבר מישהו מהחבורה מתייחס אליו בכיתה, אז הוא נצמד אליו ולא מרפה. ולך תסביר למורה שאיך אפשר לצפות ממנו אחרת.

להיות הורה לילד מוחרם זה כל הזמן לפצות. בחיבוק. ביחס. בפינוקים. באהבה. זה לעשות הכל כדי להקל עליו.

להיות הורה לילד מוחרם זה לדעת שגם לילד שלי יש קושי. שגם הוא פגע, ועיצבן. שגם הוא זקוק לגבולות. וזה עדיין לא מצדיק חרם כזה של שנתיים. והוא רק בכיתה ד' לעזאזל!

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות את הילד שלך גיבור. עם דמעות בעיניים והוא ייחפש חברים בשכבות אחרות להיות איתם למרות הכל.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך האחים שלו כואבים ועושים הכל כדי להגן עליו. ואיך הם צוחקים עליו שהאחים שלו באים להגן עליו. זה המבט הכואב ביני לבין שלום בהבנה שאנחנו חסרי אונים מול הכאב הזה.

להיות הורה לילד מוחרם זה להבין כמה ילדים יכולים להיות רשעים. כן, רשעים. לא פחות מזה. וזה דורש איפוק. אוהו כמה איפוק.

להיות הורה לילד מוחרם זה להתפלל. הרבה. לבקש מאלוקים שהתיקון הקשה הזה ישאיר את נפשו כמה שפחות פצועה וייבנה בו קומה של עוצמות. של כוחות.

להיות הורה לילד מוחרם זה לראות איך כל ההורים האחרים כאילו השלימו עם המצב. לפעמים הם כן מנסים להפסיק את הסאגה ולפעמים מאשימים את הילד שלי בכעסים המוצדקים שיוצאים עליו. זה גם להפסיק כבר לשתף אותם ואת מערכת החינוך בה הוא נמצא, גם כששוב קורים דברים איומים. כי גם ככה שום דבר לא משתנה.

ואל תיטעו. באמת שיש לנו ילד גיבור. כל כך גיבור. הוא חונק את הדמעות ומחפש הלאה למלא את הלב.
אבל אתם תגידו לי איזו אמא יכולה להשלים עם הלב השבור של הילד שלה?"

מה אני חושב?
שילד שלא מספיק חזק נפשית שמנודה מגיל כזה זה נגמר במוות. ואתם?

אני חושבת שזה כל כך עצוב, אומנם לא עברתי משהו כזה אז אני לא יכולה לדעת איך הוא מרגיש
אבל מה שהיא כתבה ממש מרגש ועוד מעט יש לי דמעות
זה עצוב שילד בגיל כזה חווה משהו כזה ואני מקווה שהוא ימצא חברים

וואו זה ממש חזק
וכואב לקרוא את זה.

אוקיי וואו זה הורים מחרידים.
הם רואים שהילד שלהם סובל שנתיים והם לא מעבירים אותו בצפר? מה הם מצפים? שיום אחד יבואו כל הילדים ויבקשו סליחה?!