דברים שרק כותבים יבינו?

שואל השאלה:
שאת קוראת דברים שכתבת פעם ורוצה לקבור את עצמך ממבוכה.

דף ועט

-כשכתבת משהו אבל את לא מרוצה ממנו ואת צריכה לחזור אחורה ולשכתב את הכל
-כשאת במחסום כתיבה ואין לך רעיונות
-שמשהו בסיפור לא מסתדר/לא יוצא כמו שתכננת.

מלא סיפורים שהתחלתי ושנשארו ללא המשך או סיומת.
קטעים שכתבתי שנשארו ללא סגירה.

שלפעמים את מוצפת רגשית והכתיבה נתקעת ואז את לא מצליחה לפרוק את מה שמעיק.

והחלק הכי טוב בכתיבה (לפחות אצלי) לפעמים אני פשוט מוצאת את עצמי כותבת כשאני מבולבלת או לא יודעת מה קורה איתי, ואחרי שמסיימת לכתוב מוצאת את כל התשובות שלי שם.

-כשאני כותבת ומתלהבת מסיפור, ואז נתקעת באמצע שלו וזה כל כך מאכזב
- כשהדבר הגרוע בעולם שיכול לקרות לך הוא מחסום כתיבה
- כשאני יודעת מה העלילה אבל אין לי מושג איך לכתוב את זה

כשרוצים לכתוב פעולה שאין לה מילה בעברית, כמו כששואפים אוויר בתדהמה, ומתעקבים שעה על איך לכתוב את זה

כשמחכים כל כך לקטע מדהים שתכננו מראש בספר ולא מצליחים לחכות לכתוב אותו בזמן שלו

לפחות זה קורה לי: כשאני כותבת יותר מדי סימני פיסוק וחושבת מלא זמן איך לשכתב את זה כך שזה לא יהיה מוגזם

כשהכותב מוצף רגשות ופשוט לא יודע איך לסדר הכל בדף.

הכותב הוא היחידי שיכול לדעת מה בדיוק עבר עליו בדיוק בנקודה אותה הוא קורה.

התקופה הכואבת שאת רואה את הכותבים מסביבך עם מלא רעיונות לכתיבה ורק את חסרת מוזה, זה הכי כואב שיש.

למרות שהכותב מרגיש נורא עם מה שהוא כתב (לפחות במהלך הכתיבה), הוא קורא הכל ופשוט נדהם ממה שיצא והכל פשוט מהרגשות שיצאו החוצה.