מאז שהייתי קטנה הייתי ילדה עצבנית ועצובה כזאת, ההורים שלי היו אומרים לי שאני משוגעת ולא נורמלית ושאני דיכאונית ושאני

צריכה אשפוז, עם השנים זה הפך לעניין הכי רגיש אצלי, שנאתי את זה שאני עצובה או לא נורמלית או משוגעת... ואז בערך בכיתה ח התחלתי ללבוש מסיכה על עצמי ולאלץ את הסביבה לחשוב שאני בן אדם שמח ונורמלי, הפכתי להיות המצחיקה של הכיתה כולם רוצים להיות חברים שלי ולהסתובב איתי וזה (אני בכיתה יא), תמיד הפחד הכי גדול שלי הוא שיחשבו שאני דיכאונית או משוגעת שצריכה טיפול, אבל למרות כל המסיכות של הילדה השמחה שהייתי שמה על עצמי, אני חלשה לאופי שלי, ואני לוקחת דברים קשה, ובשנה האחרונה נשבר לי הלב על ידי מישהו שממש אהבתי, וכמה שניסיתי להסתיר את העצב זה פשוט לא עזר, אז הייתי בוכה מלא, בבית ספר ובבית, הייתי מתבודדת שומעת שירים באוזניות ומחכה שיסתיים היום ואחזור לבית לבכות, וזה ככה כבר שנה כמו שאמרתי, ואני לא תמיד מצליחה להתגבר יש עליות וירידות בעניין הזה, לפעמים אני מתגברת לפעמים אני נזכרת וחוזרת להיות עצובה... ואני גם בכיינית ורגישה בכללי ובוכה מכל דבר ולפני כמה זמן ילדה מהשכבה שלי שאני לא מכירה אותה אמרה לי את דכאונית, ואז חברה שלי אמרה לי כן את דכאונית זה נכון.... ואולי הם לא ניסו לפגוע בי או משהו אבל זה הנושא הכי רגיש אצלי בעולם, ומאז אני מרגישה ממש חשופה כאילו כבר יודעים שאני עצובה אז למה להחביא את זה כבר אני עצובה ואני דכאונית ואני תמיד מתמקדת בדברים הרעים, ועד לפני שזה קרה האמנתי בשקר של עצמי חשבתי שהשתנתי, שאף אחד לא יכול עלי יותר... ולמרות שבאמת הייתי עצובה בגללו כמעט שנה אני לפחות גאה לומר שלא נכנסתי לדיכאון בגללו ושידעתי לעצור את עצמי בזמן, בתכלס אהבה זה חרא, כל פעם שאני עצובה זה בגלל אהבה, ואני כל הזמן אוהבת אז אני תמיד עצובה. מרגישה שבאלי לברוח שבאלי התחלה חדשה, שאף אחד לא יכיר אותי... מה אתם מציעים לי לעשות? אני רוצה לברוח מהאנשים שאני נמצאת איתם...