אני שונאת את האופי של עצמי.

אני פשוט צוחקת יותר מדי ומכל דבר, אני תמיד מנסה להצחיק אנשים ואני עושה הרבה רעש כמעט בכל מקום שאני נמצאת בו.
לפני כמה חודשים הצטרפה אלינו ילדה חדשה לכיתה, ופעם אחת אמרו לי שאנחנו דומות בהתנהגות אז החלטתי להסתכל ולראות מהצד איך היא מתנהגת. היא היתה רעשנית, צעקנית, קולנית, צוחקת יותר מדי. שנאתי את זה. ככה אני נראית מהצד? כמו פרחה רק בלי הדיבור המעצבן והקטע האידיוטי עם בנים ומנומר?
מאז ניסיתי לשנות את עצמי- להיות יותר שקטה ומסוגרת, דיכאונית יותר כדי שלא ירצו להתקרב אליי. המצאתי לעצמי חוק- הייתי מציירת בכל בוקר שלושה פסים על היד, בכל פעם שצחקתי הייתי מוחקת פס אחד- הרשיתי לעצמי לצחוק עד שלוש פעמים ביום כדי להשיג את המטרה שלי ולהשתנות. הייתי מנסה להפסיק לדבר, הייתי שוקלת כל מילה שיצרה לי מהפה ובודקת אם באמת הכרחי לומר אותה. ניסיתי לשדר הילה של "אל תתקרבו אליי", אבל אנשים כבר התרגלו לאופי שלי והמשיכו להסתובב איתי ולצפות שאדבר ואצחיק אותם. איבדתי תקווה, אני פשוט מרגישה כמו האדם עם האופי הכי מגעיל וצעקני בעולם כולו.
מה לעשות? אני שונאת את עצמי כל כך. זה אידיוטי לגמרי לשנוא את האופי שלך, אבל זה ככה. שום דבר לא עובד וזה פאקינג קשה לא לדבר יום שלם אחרי חיים שלמים שבהם אתה אומר חמש מאות מילים לדקה. ניסיתי לפנק את עצמי בסיום כל יום שבו הצלחתי לעמוד בחוק שלושת הפסים ולהרשות לעצמי שוקולד או משהו טעים, אבל כלום לא עזר. אני מרגישה חסרת אונים כי כלום לא עובד. מה לעשות? תגידו כל מה שאתם חושבים, לא משנה מה.