עצבנית טילים!

שנתיים אני בדיכאון אף אחד לא ראה שאני לא אוכלת טוב בוכה כל הזמן עצובה כל הזמן וכמעט ולא נפגשת עם חברות. כל יום אחרי לימודים אני מסתגרת בחדר שלי עד הערב ויוצאת רק כשאני רעבה וחוזרת לחדר. היום אמא שלי לקחה אותי לשיחה ואמרה שלי שהיא אבא שלי דואגים לי ושאני כל היום בחדר ושאני צריכה קצת לצאת!!!
עכשיו הם נזכרים!!?!!?!! עכשיו!! איפה הם היו בכל הפעמים שהייתי צריכה לדבר עם מישהו, לשפוך את הלב או משהו הם תמיד היו עסוקים בבעיות של אחים שלי ( אני הבכורה) ואפילו לשאול אותי אם הכל בסדר הם לא שאלו!!
מה קרה פתאום זה מפריע להם?! שנתיים זה לא הפריע להם !! זה כל כך מכעיס אותי. עכשיו הם נזכרו בי ועכשיו זה כבר מאוחר מידי... איך אתם הייתם מגיבים אם הייתם במקומי?