רק מניח את זה פה, מוזמנים לשתף את דעתכם, אני כתבתי את זה על חבר שעובר משבר.(מנקודת המבט שלו)

רציתי שניהיה ביחד תמיד.
את הדבר הכי חשוב לי בחיים.
את האדם שאיתו יכולתי להרגיש כמו עצמי ולא להתבייש מזה.
כי לפנייך לא הרגשתי כלום, הייתי כהה חושים ולא רציתי להיות קרוב לאף אחד.
שינית את זה ברגע, הפכת אותי מאדם במשבר למישהו שיכול לשרוד בזכות עצמו, מישהו שסוף סוף יכול לחיות ולהגיד באמת שיש לו סיבה להמשיך.
הפכתי למישהו שמחייך לא סתם כי צריך, לא סתם כי העולם דורש ממנו, הפכתי למישהו שמחייך כי את חלק ממנו, הפכתי למישהו שמחייך כי הוא חושב עליך כל הזמן, וכל מחשבה משמחת אותו יותר.
רציתי שניחיה ביחד.
אבל כנראה שזה לא התוכנית שנקבעה לנו.
זה התחיל מדברים קטנים, פתאום כבר הפסקת להזכיר לי שאת אוהבת אותי, ואז הפסקת להגיד את זה לגמרי, כשאמרתי לך איך אני מרגיש את חשבת שאני מוזר ומשהו לא בסדר איתי, זה לא השתנה.
ואז הדבר הכי נורא, עברתי את הדבר הכי קשה שעברתי עד אותו יום, וכשהייתי צריך אותך יותר מהכל, היה יותר חשוב לך להתקלח.
ניסיתי לפתור את הבעיות בנינו, אבל לא רצית לשתף פעולה. אמרת שאת צריכה הפסקה ואני נתתי לך את המרחב שלך, יומיים אחר כך החלטת שזה נגמר, ועכשיו אני שוב כאן. אדם במשבר, רק שעכשיו אני כן מרגיש.
אני כועס. אני כועס שסמכתי על מישהי כל כך.
אני פגוע. אני פגוע כי היית הדבר הכי חשוב לי בעולם.
אני מאוכזב. אני מאוכזב כי תמיד היו לי ממך ציפיות.
עכשיו הכל נגמר. אבל גם אם זה נגמר, עמוק בפנים תמיד נשארת, תמיד תיהי...עדן, שלי. רק שלי.