גיוס ובנות זוג של חיילים חדשים

ההרגשה הזאת, שלא תעזוב אותי עכשיו.. ההרגשה הזאת, של החוסר שלך.. הדאגה,הפחד,המחשבות.. אם ישנת, אם אכלת, אם נחת.. אם טוב לך שם.. אם נותנים לך לשיר.. אם המפקדים נחמדים אלייך... כ"כ הרבה מחשבות, כ"כ הרבה דברים שאני מרגישה ואתה בכלל זה שהלכת, סה"כ התגייסת, סה"כ התבגרת.. סה"כ האהבה שלי התרחקה קצת, יצאה מטווח השליטה שלי.. האהוב שלי, מבחינתי הוא ילד, מבחינתי הוא פשוש, תינוקי, קטני שלי.. לא משנה שהוא מטר תשעים כמעט, לא משנה שיש לו קול של גבר, לא משנה שהוא חוגג עשרים עוד חודשיים בקושי, כל זה לא משנה.. כי אצלי הוא לא התבגר. כי אני רק רוצה לשמור עליו.. וכשאמא שלו התקשרה אליי לפני חודש, עוד בתכנונים של מסיבת הגיוס שלו, והיא בכתה כי הילד הקטן שלה גדל, כי הנכס שהיא הכי גאה בו עוזב.. יכולתי להבין.. יכולתי לבכות גם.. יכולתי להרגיש את הכאב שלה, כי גם אני מפחדת, דואגת, מגוננת.. מתגעגעת... וכשהוא שלח לי תמונה במדים.. אין גאה ממני, וכשהוא התקשר.. לא הייתה שמחה ממני.. אני אוהבת אותו.. ורק מרחק לפעמים מראה לי כמה.. אני אמשיך לאהוב אותו במהלך השירות ואמשיך להשתדל בשבילו, להיות חזקה עכשיו זה בשביל שנינו.. כי כן, כשאתה בצבא אתה מתבגר, אבל כנראה שגם האנשים שחולקים איתך את חייהם מתבגרים.. כנראה שהגיע הזמן שהילדה הקטנה שבי תתבגר גם, בשביל שנוכל להמשיך בדרך הזאת ביחד..