ארוך קצת אך אשמח לשמוע מה דעתכם

סיפרו לי שהתחילו למכור לבבות מפלסטיק ,
אני הראשונה שעמדתי בתור כדי לקבל אחד כזה, המחשבה שאוכל להפסיק את הכאב הייתה שווה כל מחיר.הסתכלתי סביבי וראיתי רק נערים צעירים, לא היה מבוגר אחד שעמד בתור מה שהפתיע אותי כלכך.
הם אלה שעברו יותר מכולנו, איך זה שהם לא עומדים? העיניין קצת גרם לי לאי שלווה פנימית, וישר יצאתי מן התור והלכתי לשאול אישה מבוגרת שישבה על ספסל בפינת הרחוב, "איך זה שאף מבוגר לא עומד בתוך ללב מפלסטיק, זה לא נשמע לי הגיוני.." האישה המבוגרת חייכה חיוך קטן, ואמרה לי
"כאשר בני נוער חווים פרידה קשה הם ישר מחשיבים את זה לסוף העולם, הם מרגישים כיאלו הנורא מכל קרה להם .הם עוד לא מבינים, שהם צריכים להגיד תודה על כל הכאב שעכשיו הם מרגישים, כי אולי עכשיו זה כואב,
אך מבלי זה.. כיצד היינו מתחשלים והופכים לאנשים חזקים וטובים יותר?נכון,
זה כואב לאבד אדם שכלכך אהבת,
אך יקירתי.. את תיפגעי כלכך הרבה בחייך אבל בסוף את תכירי את האדם שיגרום לך להבין שזה היה שווה את זה. ותיזכרי,
עדיף לב פועם שכואב לפעמים,
מלב כמו מכונה, שלא מרגיש כלל."