5 תשובות
אני רוצה להגיד לי שהרגשתי בדיוק כמוך בגילך. וזה לא היה לפני כל כך הרבה זמן, אני סהכ בת 19. אבל בסביבות גיל ה18 פתאום התחלתי לקבל תפיסה אחרת על הדברים. עדיין הייתי עם דימוי עצמי נמוך אבל הגיעה איזושהי השלמה שגם אם את לא מושלמת ביופי או באופי את עדיין בן אדם טוב ועדיין מישהי שאנשים רוצים להיות איתה. אולי את מרגישה כרגע שלא רוצים להיות איתך כי עדיין לא בנית את עצמך ומצאת את עצמך, אבל דבר כזה לוקח זמו.
תנסי להיאבק בדיומוי העצמי ובמחשבות שליליות כמה שרק אפשר.
אם זה עוזר אפילו תעמדי מול המראה לבד ותתני לעצמך מחמאות ותעשי את עצמך כאילו את האדם הכי טוב יפה, חכם ומדהים בעולם. כי אם יש לך הרגל של לחשוב על עצמך מחשבות שליליות כל הזמן זה באמת מכשול שיקשה עליך אז צריך איכשהו להתייחס לזה.
דסר נוסף, אחרי שיצאת מחלק מהמסגרות שהיית בהם, לאיזה מסגרות חדשות נכנסת ובאיזה מסגרות את נמצאת עכשיו?
יש לך מקום שיכול לאפשר לך להביע את עצמך אפילו בדברים מסויימים ואולי גם לפגוש שם אנשים?
אם לא, תסי למצוא דבר כזה, עבודה, תחביב כלשהו.. משהו שיכול לתת לך מקום להביע את עצמך בדרך מסויימת. זה יכול לתת גם ביטחון עצמי.
אם זה עוזר אפילו תעמדי מול המראה לבד ותתני לעצמך מחמאות ותעשי את עצמך כאילו את האדם הכי טוב יפה, חכם ומדהים בעולם. כי אם יש לך הרגל של לחשוב על עצמך מחשבות שליליות כל הזמן זה באמת מכשול שיקשה עליך אז צריך איכשהו להתייחס לזה.
דסר נוסף, אחרי שיצאת מחלק מהמסגרות שהיית בהם, לאיזה מסגרות חדשות נכנסת ובאיזה מסגרות את נמצאת עכשיו?
יש לך מקום שיכול לאפשר לך להביע את עצמך אפילו בדברים מסויימים ואולי גם לפגוש שם אנשים?
אם לא, תסי למצוא דבר כזה, עבודה, תחביב כלשהו.. משהו שיכול לתת לך מקום להביע את עצמך בדרך מסויימת. זה יכול לתת גם ביטחון עצמי.
אני אותו דבר בואי ננסה להכיר
שואל השאלה:
אני בפנימייה פוסט אשפוזית,אני בקשר פה עם כולם אבל לא קשר חברי ממש.וגם סביבם אני מרגישה דחויה או חופרת,לא טובה.אני מרגישה שלא רוצים להיות איתי ואני לא נהנת...אני מרגישה לחץ בגוף ופחד ופשוט לא נעים לי.והדיכאון רק גורם לי לרצות להיות במיטה כל היום,וגם כשאני יוצאת מהחדר שלי אין לי עם מי להיות. כולם נורא נחמדים והכל אבל אני לא יודעת אם זאת אני או הם...לא נעים לי להציע לאנשים לצאת לדבר איתי או סתם כזה לגשת לאנשים.אני לא מוצאת את עצמי.למרות שאני עושה דברים שאני אוהבת פה בפנימייה וזה נחמד.אבל שום דבר לא מניע אותי ואני לא רואה עתיד וקשה לי.
אני בפנימייה פוסט אשפוזית,אני בקשר פה עם כולם אבל לא קשר חברי ממש.וגם סביבם אני מרגישה דחויה או חופרת,לא טובה.אני מרגישה שלא רוצים להיות איתי ואני לא נהנת...אני מרגישה לחץ בגוף ופחד ופשוט לא נעים לי.והדיכאון רק גורם לי לרצות להיות במיטה כל היום,וגם כשאני יוצאת מהחדר שלי אין לי עם מי להיות. כולם נורא נחמדים והכל אבל אני לא יודעת אם זאת אני או הם...לא נעים לי להציע לאנשים לצאת לדבר איתי או סתם כזה לגשת לאנשים.אני לא מוצאת את עצמי.למרות שאני עושה דברים שאני אוהבת פה בפנימייה וזה נחמד.אבל שום דבר לא מניע אותי ואני לא רואה עתיד וקשה לי.
אנונימית
היי קודם כל את חייבת לשנות את צורת החשיבה שלך, גם אני דתי לשעבר והיום אתאיסט והייתי הכי חסר ביטחון עד שסיימתי תיכון, לאחר שסיימתי תיכון התחלתי לעבוד ולהכיר חברים חדשים. לפני זה לא היו לי חברים אמיתיים, הייתה לי רק ידידה אחת ממש טובה שניתקה איתי את הקשר בדרך הכי גרועה שיש ובגלל זה גם אני הפסקתי לסמוך על אנשים אבל מאז אני פשוט לא נותן לאף אחד להשפיע עליי, חברים באים והולכים, מה שחשוב באמת זה המשפחה.
אם את צריכה משהו אני פה
אם את צריכה משהו אני פה
באותו הנושא: