כתבתי מונולוג מנקודת מבט של ילדה (בר) שאחותה (מאיה) נחטפה יחד איתה ובסוף שחררו את בר והודיעו לה שרצחו את מאיה. עזרה!!!

תגידו לי את דעתכם, נקודות לשיפור ושימור
בר: אני זוכרת את עצמי ילדה בת שנה וחצי יושבת בחדר שלה ומשחקת בבובות ומדברת אליהן, כי לא היה לי שום דבר אחר לעשות. אני זוכרת שדימיינתי שכל בובה היא אחת מהאחיות שלי והן היחידות שהקשיבו לי. הייתי תקועה שעות בחדר שלי וניסיתי באמת לחשוב שהאחיות האלה דואגות לי... אף אחד לא דאג לי, לאיך שהרגשתי. תמיד הייתי לבד. סבתא שלי הייתה בבית כדי לראות שאני בריאה והכל בסדר, לא יותר מזה. כמעט כל יום בכיתי. בכיתי כי אמא ואבא לא בארץ לגדל אותי. בכיתי כי הייתי לבד. ואז, אני זוכרת שהטלפון צלצל, אחרי המון זמן שלא שמעתי מההורים שלי. הם אמרו לי שיש לי אחות. הם הבטיחו שהם יבואו לארץ, לבקר יחד איתה. כל כך שמחתי וקיוותי שהם יבואו, אבל ידעתי שהם לא יגיעו. שנה שלמה של שיחות טלפון ותירוצים למה הם לא באים לארץ. ועוד שנה שבקושי יצא לי לדבר איתם.
אני זוכרת את אותו היום שירדתי מהחדר שלי לפתוח את הדלת, כשהייתי בת ארבע בערך. ראיתי מולי את אבא ואמא והלב שלי. הלב שלי פעם יותר מידיי חזק מהתרגשות. חיבקתי אותם ונישקתי אותם וראיתי אותה. ראיתי את מאיה ישנה על הכתף של אבא. והיא הייתה כל כך יפה. עטופה בשמיכה הוורודה שלי. מאז אותו יום אמא ואבא השאירו את מאיה בארץ ולא היה אחד שהבין כל מה שעבר עליי יותר טוב ממנה. כל החיים שלי השתנו בבת אחת. היא הייתה הנפש התאומה שלי, היחידה שבאמת הבינה מה יש לי על הלב. היא תמיד היתה שם בשביל לחבק ולאהוב אותי, אבל התייחסתי אליה כמו אחות גדולה ורעה. רוב הפעמים השארתי אותה לבד. לא אהבתי להקשיב לה. למרות הכל אהבתי אותה הכי בעולם. היא הייתה הבן אדם היחיד שבאמת הייתי חשובה לו, שדאג לי. אף פעם, אף פעם לא הייתי מספיק... מספיק חכמה בשביל להעריך אותה ולהגיד לה "מאיה... את הבן אדם היחיד שבאמת אכפת לו ממני, אני אוהבת אותך כל כך."
כמה מילים קטנות שהיו משנות את כל התמונה. במקום להפעיל את המוח הדביל שלי לרגע, יצאתי מטומטמת ולא ניסיתי להציל את מי שעשה בשבילי כל כך הרבה. אני כל כך מטומטמת!