אשמח אם תגידו מה אתם חושבים...

זה משהו שכתבתי לפריקה:

הלב שלי נשבר. הלב שלי התפרק. לא מאהבה, אלא מיאוש ומעצב.
יאוש ועצב שאני נותנת את כולי לאנשים, מקריבה הכל, נותנת הכל תמיד עוזרת ובשביל מה? בשביל מה לתת את כל הלב שלי? הרי אני רק מקבלת חרא לפנים, התעלמות. תמיד אני לצד החברות שלי, לצד אנשים בעת מצוקה אך איפה כולם כשאני במצוקה? איפה כולם שאני בוכה ומתפרקת בתוך עצמי כל יום מחדש? איפה הם? איפה כל האנשים שאמורים לכאורה להיות החברים שלי? אני נשארת לבד, חסרת אונים עם כל השריטות שלי, כל התסבוכים שלי, כל הבעיות שלי בלי עזרה, זועקת לעזרה אך אף אחד לא שומע. גם אם אני אבעט במישהו הוא עדיין לא יבחין בזה, עדיין לא יעריך אותי ולא יחשוב אפילו על להוציא אותי מהמצוקה. למה? למה?! אני אגיד לכם למה, כי אותי לוקחים כמובן מאליו, אני תמיד אהיה שם, הם יודעים את זה, אני תמיד אהיה שם בשבילם לעזור להם לא משנה איזה יחס הם יתנו לי, יחס חרא, יחס זבל לא משנה! הם בטוחים שאהיה שם בשבילם אז הם מרשים לעצמם להתייחס אליי כמו זבל, להיות אנוכיים ולחשוב רק על עצמם שבעצם, יש שני צדדים. והחלק העצוב זה שאני לא אשתנה, תמיד אעזור לאנשים, תמיד אהיה בשבילם למה? כי זאת אני. זאת אני, אני עוזרת לאנשים כי אני לא אנוכית ואני לא מקבלת אותו הדבר ובחיים לא אקבל, כי זאת אני. אני אשאר חסרת אונים בתקווה שמישהו יציל אותי, ישמע לזעקות שלי, אני מקווה שזה יקרה כי אני לא צריכה כמה אנשים, מספיק לי מישהו אחד! אחד ואני אהיה אסירת תודה שמישהו בכלל טרח להקשיב לי, כי בואו נודה בזה, אני תמיד אקריב מעצמי למען אחרים ולא אקבל יחס.