תספרו כל אחד מה הקושי שלכם אפילו מאנונימי,אני די עצובה כרגע:

להתמודד מול עצמי ולהפסיד

כול כךך כמוני^

אצלי זה - ההרגשה הזאת של לבד. אני תמיד ככה. אני מרגישה חרא, אבל מעודדת את עצמי. אני רק מחפשת מישהו שיבין אותי, אבל אני כבר איבדתי תקווה. קשה לי לדבר על זה עם אנשים במציאות, המבוכה מקשה עליי. אני מפחדת לישון בלילה בעיקרון, כי הוא בכל מקום (את לא תביני). אבל אני חיה עם ההרגשה הזאת כבר מגיל 10. אז אני רגילה ושורדת.

יש כלכך הרבה שאני לא יכולה לפרט
בגדול אני לבד עם אפס כוחות לא יכולה להמשיך להילחם נגד השדים שבראש
בגדול כל מי שהיה לי כבר נמאס לו מהקשיים שלי ועזב אותי בשביל חיים קלים ומאושרים
בגדול איבדתי חברה באירוע ומאז יש לי טראומות ופחדים ודיכאון בגודל לא נורמאלי
בגדול אני בחיים אבל לא חיה

אני לבד, החברה הכי טובה שלי מצאה אנשים חדשים ולא שמה עליי. אני רוצה לצאת מהארון בקרוב אבל מפחדת שהילד שאני אוהבת יחשוב שאני לסבית. אין לי על מי לדבר ואני נכשלת בכל מה שאני עושה בזמן האחרון.

ההבנה שכולנו גדלים בסוף ושאני לא נשארת קטנה לנצח.
אולי זה יגרום לך להתעודד: באוקטובר 2017 חגגתי 14 וביום ההולדת שלי בכיתי כי הבנתי שאני פשוט לא רוצה לגדול.
עד היום הבאסה הזאת הולכת איתי ואני לא מצליחה לשחרר, ובכל פעם כשאני מכירה אנשים נחמדים ואני אומרת לעצמי "וואי איזה בן אדם נהדר" אני נזכרת שבסוף גם הוא ימות, ואז שואלת את עצמי "אז למה זה שווה?".
אני יודעת, אולי זה קצת מטופש, אני צריכה לקבל את זה ולא לתת לזה להפריע לי לחיות, כי חבל לבזבז את הזמן על מחשבות מטרידות שלא יתרמו לי, לא עכשיו ולא אחר כך, חבל לבזבז את הזמן הזה במחשבות מטרידות כשאני יכולה לחיות ולהנות, לאכול אוכל טעים ולשחק שש בש עם חברים.
אבל זה באמת כואב לי, זה שורף אותי, אני לא רוצה לגדול, אני לא רוצה.
והלוואי, הלוואי ויכולתי לחזור לגיל 12 ולהשאר בו עד שהיה לי נמאס, לגדול לגיל 13 וגם בו להשאר עד שימאס לי.
מצד אחד אני מתה לסיים ללמוד, מצד שני אני לא רוצה לסיים את התיכון.
זה הקושי הכי גדול שלי, לקבל את זה שאנחנו גדלים.
וכבר שני ימי הולדת שלי שאני בוכה בהן כמו ילדה בת שמונה.
מזל טוב.

אני מרגישה שאני לבד, שאין לי גב. אם אני אפול, אף אחד לא יהיה שם בשבילי. והקטע העצוב? זו לא רק הרגשה. זו המציאות שלי. אבל בסדר, יש לי את עצמי.

אני התאהבתי במישהי אני חושבת שהיא הבנאדם הראשון שבאמת נמשכתי אליו כל חיי היא כזאת חכמה ויפה ומעניינת. אבל היא עברה עיר והיא כבר לא רוצה להיפגש איתי. אני לא יודעת אם יהיה לי עוד הזדמנות להתאהב בחיי.
התכוונתי לפני שבוע לצאת מהארון ואז פתאום אמא שלי קטע אותי ואמרה לי שהומוסקסואליות היא דבר רע שנובע מחוסר יכולת נפשית להיות במערכת יחסים תקינה.
ועכשיו אני יהיה בארון לנצח....
היי אבל מעולם לא הייתי מאושרת יותר בחיי אני מרגישה לאחרונה שלמה עם עצמי וזה מה שמשנה.

בזמן האחרון אני ממש פרנואידית עם המחשבות המטרידות שלי.
תמיד הייתי מדמיינת דברים מלחיצים אבל בזמן האחרון זה קצת עבר גבול.
דברים כמו לדמיין מישהו בתחפושת מיקי מאוס מעבר לדלת כניסה של הבית (יש בה חלק שהוא סוגשל חצי שקוף אז אפשר לראות דרכו חלקית מטושטש), טביעת כף יד על החלון בשירותים, פרצופים מחייכים בחלון שלי, מישהו שעומד בפתח הדלת וכו'...
ואני מפריעה לעצמי לישון ככה -_- בעקבות המחשבות האלו אני ישנה כשאני מחבקת כרית כבר כמה שנים ולא מוציאה רגליים מתחת לשמיכה בלילה (אבל זה יותר בגלל טראומה שאבא שלי עשה לי בטעות. הוא היה מדגדג אותי ברגליים ולא הייתי מצליחה להשתחרר, וזה דיי עשה לי טראומה בנוגע לכפות הרגליים שלי. עצה שלי, אל תתקרבו אליהן)

אני בדיוק כמוך יואוו זה מדהים כמה אנחנו דומות!! אם באלך לדבר או לפרוק משהו את מוזמנת לפרטי

אף אחד לא מבין אותי ואני מרגישה כמו אהבה היא מתנה ):

לא בוחרת בחיים יותר .. הם לא חשובים לי ממש.. אבל המשפחה שלי לא תתאושש מזה בשבילם אני מנסה להישאר..

שאני רוצה אותה כל כך, אבל היא לא רוצה אותי. זה נשמע כל כך פשוט, אבל זה לא.