למה בדרך כלל בני נוער לא משתפים את ההורים שלהם בדברים שקורים להם בחיים? (עזבו מקרים שההורים לא טובים וזה)

אין כל כך סיבה.. (לפחות אצלי זה ככה)

המערכת יחסים לא קרובה מספיק.

אני לא משתף אותם כי אני לא קרוב אליהם, הם לא ממש מכירים אותי

מתוך בושה, ואי הבנה ואני חושבת שאין להם דרך לעזור לי להתמודד עם המצבים במילא

כי מפחדים שישפטו אותם ויחפרו להם, ככה זה לפחות

זה משתנה ויש מליון סיבות שיכולות להיות אבל אצלי למשל זה בשביל לא להכאיב להם.. הם לא יכולים לעזור וזה סתם יכאיב להם לדעת

אני לא רוצה שהם יסתכלו עליי בצורה שונה מאיך שהם מכירים אותי

כי אז ההורים יתחילו לשפוט אותי במקום לעזור או שיגידו לי לא לעשות כלום או שהכי גרוע יתחילו לחפור לי על כמה אני לא בסדר

כי הם לא רוצים לאכזב את ההורים :(

לא לאכזב הורים
לא להכביד להם על הגב יותר ממה שיש להם
לא מראים עניין
יש אלף ואחת סיבות

אני אגיד לך את הסיבות שלי, מנקודת מבט שלי למשל ומדברים שקרו לי ושאני מרגישה:
מהסיבה שהורים נוטים להטיף לילד, לא מכוונה רעה, מתוך חוסר ידע לדבר נכון, להתייחס ברגישות לנושאים רגישים.
מהסיבה שהם רוצים להמנע מלהכניס אותם לסרטים, ולמעקב.
מהסיבה שהם רוצים לחוות עצמאות מסויימת, ברגע שיש לך סודות משלך אתה מרגיש שאתה "מורד" בציפיות של ההורים, ה"מרידה" הזאת רציונלית בגיל הזה אין לי מושג למה, אבל אפילו אני, ואני מודה, מרגישה בצורך.
ומהסיבה הממשית והאחרונה-
לא לאכזב אותם. בסופו של דבר, אחרי הכל, כל ילד רוצה שההורה שלו יתגאה בו.

אני אישית כן.

כי הם חיו בדור אחר שהיו בגיל שלנו והם לא כל כך יבינו על מה אני מדברת אז עדיף כבר לחסוך את זה

אצלי זה בגלל שההורים שלי מעצבנים....אז אני לא ממש משתפת אותם בכללי

שואל השאלה:
אמא שלי פסיכולוגית והיא ממש מבינה וזה ואני יודעת שהיא יכולה לעזור אבל עדיין מאיזושהי סיבה אני לא מרגישה בנוח לשתף אותה, אולי זה כי היא מנתחת דברים לעומק מדי.