יש פה כאלה שחזרו בתשובה?

אז אני תמיד הייתי מחוברת לה',
דיברתי איתו, האמנתי בו- ובאיזשהו שלב הוא רצה אותי יותר קרובה אליו חח.
בקיצור נורא פחדתי לאבד את האמונה כי הסביבה חילונית, אז עשיתי כמה שיותר דברים כדי לזכור את ה' , וככה התחלתי להתפלל וללמוד הלכות....
ברוך ה' , למרות שהמשפחה חילונית היא קיבלה אותי, למרות שלחלק היה קצת קשה. הכי חשוב זה להתעקש לעשות את מה שאתה יכול וה' יעשה את השאר (-:

כנראה שאני לא בדיוק האדם שעונה על הדרישה של "חוזר בתשובה", אך בכל זאת אני בוחרת לענות ולשתף כי אני מרגישה כזו.
אז רק כדי להבין את הרקע, אני באה ממשפחה דתייה. אם נדון ונתעכב על הנקודה הזו, אפשר להתווכח רבות מה זה אומר להיות דתי.
כי שמירת שבת אינה הופכת אדם לדתי.

אני הורגלתי ללכת עם מכנסיים, כי זה בסדר. ולהיות בטקסים הצבאיים של אחיותיי, כי גיוס בנות זה בסדר. ולחבק בנים, כי זה בסדר (וזה מגניב). ולחשוף את גופי כמה שיותר, כי ככה אהיה יותר נחשקת ( גם אם זה לא בסדר.)
ובכל זאת, הייתי דתיה. תחת ההגדרה היבשה של אדם 'דתי'.
בשלב מסויים הרגשתי ריקנות. הרגשתי שללכת עם בנים למועדונים, זה לא מה שממלא אותי.
התחלתי לחפש, לחקור, לברר, להעמיק.
חיפשתי משמעות, מהות. שליחות מסויימת.
תנועת בני עקיבא הייתה אבן דרך עבורי. עולם שלם נפתח לפני, וזכיתי לקבל את המשמעות לעבודת ה' יום יום, את הקדושה והטוהר שבתורה.
זכיתי להכיר מחדש את הקב"ה ואת טובו, ולא מתוך שגרה או הרגל מהמשפחה.
זכיתי להיות חלק משרשרת הדורות המובילים בדרך תורה ועבודה. מובילים בעוז ובגאון, ומחנכים דור שלם.
קיבלתי תפקיד, קיבלתי שליחות
ואני מאמינה בה בכל ליבי.

"דרשתי קרבתך, בכל ליבי קראתיך"

אני. חשבון נפש שכלי. המשפחה התרגלה.