היי(: יש כאן מישהו שיוכל קצת לנחם או להרגיע אותי?

אני אתחיל מההתחלה ואנסה לקצר.

אז כשהייתי בכיתה א או ב מצאתי חתולת רחוב ואני ואמא שלי התאהבנו בה ממש מאותו רגע והתחלנו להוריד מים ואוכל לכל החתולים בשכונה.

עברו איזה 5 או 6 שנים בערך והתפתח לה אבצס בפה. לקחנו אותה לצער בעלי חיים ושם עשו לה ניתוח שהוריד לה חצי מהשניים בפה מה שגרם לנו לרחם עליה יותר ולדאוג לה כפליים.
חשוב לציין שהיא מעולם לא הייתה כמו כל החתולים אצלנו. תמיד כולם היו רוחות כאלו והיא קטנה כזאת שלא אוכלת הרבה.

אז עברה שנה או קצת יותר מהניתוח ופתאום היא הפסיקה לאכול לגמרי ורק לשתות. היינו בטוחות שזהו, היא מסיימת. לקחנו אותה לוטרינר פרטי(!) והיא אמרה שיש לה דלקת חניכיים, אנמיה כרונית, כליות קטנות(בגלל זה היא תמיד נראתה כזאת קטנה), ואנפקציות בפה.(בדיקת דם)

הוטרינרית אמרה שמה שיש לעשות איתה זה או לאשפז אותה ולקחת הביתה (מה שלא יכול לקרות) או להרדים אותה. כי כל שניהה שהיא תהיה ברחוב זה רק סבל ועוול.

אז הרדמנו אותה. יצאנו מהמרפאה והתפרקו בבכי וניסיתי להרגיע את אמא שלי כי היא הייתה ממש קשורה אליה.
ועכשיו, אני נזכרתי במה שאמרתי לה בדרך לוטרינר.... "אל תדאגי, הדוקטור יתן לך תרופה ותחזרי איתנו הביתה". אבל היא לא.


איך להתעודד? דאמ חפרתי סליחה