אנחנו כותבים, אהובתי, אנחנו לא בוכים, אנחנו מדממים על הנייר

היא הלכה במורד הרחוב
נפשה פצועה
היא בוכה
"אין תקווה "היא חושבת
היא מגיעה הבייתה , חושבת לעצמה "מה עכשיו?"
היא הלכה במורד הרחוב
אינה מאמינה שחזרה איליו
"טיפשה שכמוך!" צעק הראש
"אבל רק רציתי טיפת נחמה " החזירה הנשמה
היא ירדה במורד הרחוב
היא כבר אינה בוכה
הלב כבר אינו מתגוננן
אינו מנסה להסביר את הפגיעה
פניה רק מביטות עכשיו במראה
היא לא רוצה נחמה
גם לא אהבה
לא טיפה של עזרה
היא רוצה נקמה

מה דעתכם?