קמתי בבוקר עם דמעות,וצורך לכתוב. מה דעתכם?

האכזבות התקבלו כעצם היותן ציפיות.
הרגש נמחק מן העולם באותה העת.
הלב סדוק עד החתיכה האחרונה,ללא יכולת לתקן.
הלב מדמם.
לעולם לא חשבתי שלא אהיה מספיקה לך.
לא חשבתי שתגיד את מה שאמרת.
קיוותי שדמיינתי הכל,זה לא באמת קרה.
היית הבן אדם הכי קרוב אליי,ובשנייה נהפכת לזר גמור.
כזה שהתקשורת ביננו אינה קיימת.
פשוט כי החלטתי לוותר...לוותר על הפגיעות.
לוותר על האפשרות שהלב שלי יפצע שוב.
נבנתה חומה ביני לבין עצמי.
הרגישות התגברה...
החלטתי לא להיפגע שוב.
אבל מאותו הרגע לא הפסקתי לחשוב למה זה הגיע לי? למה לא שמתי לב לזה קודם...הרי תמיד זה שכן בך. תמיד היית כזה,ותמיד דאגתי להבליג.
תמיד דאגתי להעלים עין ולשכוח.
בכל זאת היית אחד מבני האדם הכי קרובים אליי בעולם.
השיעור היחידי הטוב שיכלתי ללמוד ממך...הוא פשוט לא לסמוך על אחרים.
לאף אחד לא באמת אכפת ממני,בטח לא מהרגשות שלי,ומהדרך בה דברים נאמרים.