עברתם פרידות?

כן אבל דווקא שמחתי...

לא נפרדתי בחיים, לא היה לי אי פעם ממי להיפרד

נופ

נע

כן
שלי זה לפני כמה ימים
ואותו אחד נפרד בוואצפ ורשם שהוא עדיין אוהב אותי

בחיים לא נפרדו ממני אני זאת שנפרדת

לא מבן זוג אבל כן מאנשים שאני אוהבת

כבר חצי שנה בוכה

כן.. אממ מה יש לספר. הוא הפסיק לאהוב אותי והרגשתי שהוא כבר יותר יבש אליי אבל ניסיתי להתכחש ולקוות כדי לא להתחרפן. עבר עליו משהו יום אחד ונפגשנו בדיוק.. ישבנו על ספסל והתחלתי כמו כל פעם לנשק אותו לחבק אותו לעודד אותו ללטף .. ואז הגיע הרגע הזה של '' תקשיבי רגע עירית''.. וישר ידעתי שזה משהו רע.. ואז הוא אמר שכבר כמה זמן הוא חושב על זה והוא לא מרגיש אהבה אליי.. ושזה קשה לו לאמר את זה. אפילו היה לו קשה לבטא את המשפט '' אני רוצה שנפרד '' הוא אמר את זה רק אחרי ששאלתי פעמיים.. אחרי זה נשארנו יחד כמה זמן הוא עודד אותי ונישק אותי פעם אחרונה ונשארנו ידידים (טעות חיי, רק הקשה עליי להתגבר) אחרי כמה ימים הצלחתי לשכנע אותו לחזור ואחרי כמה ימים הוא נפרד ממני סופית וממש הסביר את כל הסיבות למה הוא רוצה להפרד.. שוב נשיקה אחרנה ושוב ידידות ומאז לא חזרנו להיות זוג. היה לי מאוד קשה חודשיים הייתי בוכה כל כמה זמן ושבורת לב וחושבת רק עליו והמשכתי לאהוב אותו גם תקופה אחרי זה לא תמיד הייתי מודעת לזה אפילו אבל תמיד היה לי אכפת מה הוא חושב ושהוא יהיה מעורב בחיים שלי וניסיתי לחזור אליו לפעמים..

לא ממש פרידה כי לא היינו ביחד
זה התחלה של יחסים שנמשכו כחודש אבל בחודש הזה פגשתי אותו כ3-4 פעמים בשבוע
ובסוף הוא החליט לסיים את זה
לא כי רבנו
לא כי לא התאמנו באופי
לא כי הוא פגע או בי כי אני פגעתי בו

הסיבה היחידי היא בגלל שהוא דתי והמשפחה שלו חרדית ואני חילונית וזה לא התאים לו בשל הפערים בנינו ובאנםניננמצאים בעולמות השונים.
תכלס עצוב