קטע שכתבתי על משהו שאני עוברת. מחשבות?

אבד לי משהו יקר. בין אם נלקח ממני, ובין אם בחוסר ידע מוחלט השלכתי אותו מעלי, הוא איננו.
נלקח ממני חלק חשוב, מלא בגעגועים וסבל. מלא בזיכרונות. אבד לי הידע, וכל מה שאני יכולה לעשות זה לנסות להבין, ללא הועיל. אבד לי עולם. אבד לי יקום. אבדתי לי לעצמי. אבדו לי הצללים. אבדו לי המחשבות והפתחים האחרונים. אבדה העוצמה לקום, ואני יכולה רק לשבת ולקוות. לשבת ולקוות. וכי לא ניסיתי? אולם נראה שפעולותיי חסרות התועלת רק גררו אותי למטה אף עוד יותר. קרבות קטנים ומסיחי דעת. והם - הם הרי כבר מזמן התייאשו. ומה עוד נשאר כבר לעשות? והשער אל השאול הוא במצולות הטירוף, ודי בוויתור על השליטה העצמית כדי לצלול לתוכן, אך דרושים שליטה ואיזון עצמי כדי לכוון את עצמך במעמקים. אין אני רוצה לשקוע מתחת למים, בחוסר שליטה מוחלט, במצב עגום מכדי שאוכל להיכנס בחזרה ולמצוא את אשר אבד, מרחפת ללא מטרה במצולות של חוסר תקווה. ואין אני רוצה לבהות כמו שוטה אל תחתית הבאר, מאחלת שיום יבוא ואוכל לפתוח את הדלתות, בהכרה ושליטה מוחלטים, ובכל זאת אבודה וחסרת יכולת לקחת בחזרה את מה שפעם היה שלי. לפיכך, הנני תקועה במקום בין צלילות לטירוף, נקרעת בין שני הצדדים עד שאחד מהם יכריע את הכף, בין בורות עגומה חסרת מודע לבין יאוש בהכרה מלאה. בין כה וכה, אבד לי משהו יקר, ואני יכולה רק לחלום לקבל אותו בחזרה.