אני מבולגנת. לתאר עד כמה זה כמו לתאר את ג'ונגל האמזונס כולו.

אני בת 18, חיה אחלה חיים וכלפי חוץ נראית המסודרת באדם. הבעייה שלי מתחילה (ולא מסתיימת) בזה שהחדר שלי נראה כמו.. יותר נכון, לא נראה בכלל. אדם ממוצע שיפתח את דלת החדר, שתי אופציות אפשריות, יתעלף במקום או ימשיך בדרכו כי עייניו לא יצליחו לשדר את הנתונים שקלטו למוח. כל זה בגלל היותי מבולגנת מעבר למה שאתם אולי מכירים.
בעיניי ההורים שלי והחברים (שיודעים) המקרה אבוד, ואני בעצמי אבודה ומיואשת מהחיים. המצב מקשה עלי מאוד ביום יום, מלבד הקושי האירגוני, יורד לי מצב הרוח ומדכא אותי רק מלהביט סביבי, כמות הזמן שנגזל בעקבות התארגנויות וחיפושים, או שיכול להיגזל אם אציין את כל שאר הנזקים הנוספים. יש כמה סיבות שגורמות למציאות הזו שאני חיה בה, אבל ידוע לי בברור, בעיות לא צריך לתרץ אלא לפתור. אני רוצה שזה ישתנה ולא יודעת איך, כי כמה שניסיתי, סידרתי את כולו והבטחתי לשמור על זה ופשוט לא הצלחתי. וזהו, פשוט נמאס לי כל לילה, תוך כדי שאני רואה את התקרה בלבד, להרגיש שאני טובעת ונמחצת בתוך חדר האימה הזה שלי.
אשמח נורא אם תענו, אפילו "וואלה לא יודע מה תעשי" יעזור. כי לצאת לשבת בסלון, לצאת לבלות, לראות סדרה או להיות באינסטגרם זה אחלה, אבל זו בריחה מהמציאות. ועכשיו אני רוצה לפתוח את זה, קשה לי, זה לא חיים תקינים. מעריכה שקראתם עד פה, תודה.