9 תשובות
לא יכולה..
כנל^
ההורים שלי...
שואל השאלה:
נגד חוק הלאום והגזענות בשלטון
נגד חוק הלאום והגזענות בשלטון
שואל השאלה:
לא, נגד חוק שאומר שכל מי שהוא לא יהודי הוא נחות
לא, נגד חוק שאומר שכל מי שהוא לא יהודי הוא נחות
כן אבל מה החוק עצמו? לא מה הוא אומר?
שואל השאלה:
פירוט סעיפי החוק
סעיף 1 - עקרונות יסוד: הסעיף פותח בהצהרה: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל" וממשיך בשתי קביעות מהותיות על אופיה של מדינת ישראל:
"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית".
"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".
סעיף 2 - סמלי המדינה: קובע ששם המדינה הוא ישראל, מתאר את דגל המדינה ואת סמלה, וקובע שהמנון המדינה הוא "התקווה". נושאים אלה מוסדרים בהרחבה בחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה.
סעיף 3 - בירת המדינה: קובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". נושא זה מוסדר ביתר הרחבה בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. כפילות זו, של הסדרת מעמדה של ירושלים בשני חוקי יסוד, מנומקת בדברי ההסבר להצעת החוק: "מוצע לעגן שנית בחוק־יסוד את האמור בסעיף 1 לחוק־יסוד: ירושלים בירת ישראל, לאור החשיבות המיוחדת וההיסטורית של ירושלים לעם היהודי".[3]
סעיף 4 - שפה: קובע ש"עברית היא שפת המדינה" וכן "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". נוסח זה מקנה עדיפות לעברית על פני הערבית,[4] אך המשך הסעיף קובע כי "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "מוצע לעגן את מעמדן של השפה העברית והשפה הערבית במדינה. סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ־ישראל, 1922 עד 1947, קובע בנוסחו הנוכחי כי עברית וערבית הן שפות רשמיות במדינה, אך בפועל, הן בחקיקה והן בפסיקה, מוענק לשפה העברית מעמד של בכורה. לכן מוצע לקבוע כי עברית היא שפת המדינה, וכך לתת ביטוי למרכזיות השפה באופיה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי ולחשיבות המיוחסת לתחיית הלשון העברית במפעל הציוני מתחילתו. לצד קביעה זו, מוצע לעגן בחוק היסוד את המעמד המיוחד המוקנה במדינה לשפה הערבית, ואף להדגיש כי אין בחוק היסוד כדי לפגוע במעמד המוענק בפועל לשפה הערבית כיום.[3]
סעיף 5 - קיבוץ גלויות: קובע כי "המדינה תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". נושא זה מוסדר בהרחבה בחוק השבות ובסעיף 2 לחוק האזרחות. מטרתו של סעיף זה מוצגת בדברי ההסבר להצעת החוק: "מוצע לעגן באופן הצהרתי בחוק היסוד את המחויבות של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, כפי שהיא מוזכרת בהכרזה על הקמת המדינה".[3]
סעיף 6 - הקשר עם העם היהודי: קובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם", וכן שהמדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי, ותפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.
סעיף 7 - התיישבות יהודית: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".
סעיף 8 - לוח רשמי: "הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה ולצידו ישמש הלוח הלועזי כלוח רשמי". מעמדו המועדף של הלוח העברי נקבע במידה מסוימת בחוק השימוש בתאריך העברי, אך מנגד ניתנה עדיפות ללוח הלועזי בסעיף 3 לחוק הפרשנות, הקובע כי "שנה" ו"חודש" יפורשו לפי הלוח הגריגוריאני, ואם צוינה תחילת תקופתם או סופה לפי הלוח העברי בלבד לפי הלוח העברי.
סעיף 9 - יום העצמאות וימי זיכרון: קובע כי "יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה" (יום זה מוסדר בחוק יום העצמאות) וכן ש"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים של המדינה" (ימים אלה מוסדרים בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בהתאמה).
סעיף 10 - ימי מנוחה ושבתון: "שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם" נושא זה מוסדר בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט ובהודעה על קביעת ימי מנוחה לשאינם יהודים שנתנה הממשלה מכוח סעיף זה.
סעיף 11 - נוקשות: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת" - זהו שריון חלקי של חוק היסוד.
פירוט סעיפי החוק
סעיף 1 - עקרונות יסוד: הסעיף פותח בהצהרה: "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל" וממשיך בשתי קביעות מהותיות על אופיה של מדינת ישראל:
"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית".
"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי".
סעיף 2 - סמלי המדינה: קובע ששם המדינה הוא ישראל, מתאר את דגל המדינה ואת סמלה, וקובע שהמנון המדינה הוא "התקווה". נושאים אלה מוסדרים בהרחבה בחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה.
סעיף 3 - בירת המדינה: קובע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". נושא זה מוסדר ביתר הרחבה בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל. כפילות זו, של הסדרת מעמדה של ירושלים בשני חוקי יסוד, מנומקת בדברי ההסבר להצעת החוק: "מוצע לעגן שנית בחוק־יסוד את האמור בסעיף 1 לחוק־יסוד: ירושלים בירת ישראל, לאור החשיבות המיוחדת וההיסטורית של ירושלים לעם היהודי".[3]
סעיף 4 - שפה: קובע ש"עברית היא שפת המדינה" וכן "לשפה הערבית מעמד מיוחד במדינה". נוסח זה מקנה עדיפות לעברית על פני הערבית,[4] אך המשך הסעיף קובע כי "אין באמור בסעיף זה כדי לפגוע במעמד שניתן בפועל לשפה הערבית לפני תחילתו של חוק-יסוד זה".
בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "מוצע לעגן את מעמדן של השפה העברית והשפה הערבית במדינה. סימן 82 לדבר המלך במועצה על ארץ־ישראל, 1922 עד 1947, קובע בנוסחו הנוכחי כי עברית וערבית הן שפות רשמיות במדינה, אך בפועל, הן בחקיקה והן בפסיקה, מוענק לשפה העברית מעמד של בכורה. לכן מוצע לקבוע כי עברית היא שפת המדינה, וכך לתת ביטוי למרכזיות השפה באופיה של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי ולחשיבות המיוחסת לתחיית הלשון העברית במפעל הציוני מתחילתו. לצד קביעה זו, מוצע לעגן בחוק היסוד את המעמד המיוחד המוקנה במדינה לשפה הערבית, ואף להדגיש כי אין בחוק היסוד כדי לפגוע במעמד המוענק בפועל לשפה הערבית כיום.[3]
סעיף 5 - קיבוץ גלויות: קובע כי "המדינה תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". נושא זה מוסדר בהרחבה בחוק השבות ובסעיף 2 לחוק האזרחות. מטרתו של סעיף זה מוצגת בדברי ההסבר להצעת החוק: "מוצע לעגן באופן הצהרתי בחוק היסוד את המחויבות של המדינה כמדינת הלאום של העם היהודי לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות, כפי שהיא מוזכרת בהכרזה על הקמת המדינה".[3]
סעיף 6 - הקשר עם העם היהודי: קובע כי "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או בשל אזרחותם", וכן שהמדינה תפעל בתפוצות לשימור הזיקה בין המדינה ובין בני העם היהודי, ותפעל לשימור המורשת התרבותית, ההיסטורית והדתית של העם היהודי בקרב יהדות התפוצות.
סעיף 7 - התיישבות יהודית: "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".
סעיף 8 - לוח רשמי: "הלוח העברי הוא לוח רשמי של המדינה ולצידו ישמש הלוח הלועזי כלוח רשמי". מעמדו המועדף של הלוח העברי נקבע במידה מסוימת בחוק השימוש בתאריך העברי, אך מנגד ניתנה עדיפות ללוח הלועזי בסעיף 3 לחוק הפרשנות, הקובע כי "שנה" ו"חודש" יפורשו לפי הלוח הגריגוריאני, ואם צוינה תחילת תקופתם או סופה לפי הלוח העברי בלבד לפי הלוח העברי.
סעיף 9 - יום העצמאות וימי זיכרון: קובע כי "יום העצמאות הוא יום החג הלאומי הרשמי של המדינה" (יום זה מוסדר בחוק יום העצמאות) וכן ש"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום הזיכרון לשואה ולגבורה הם ימי זיכרון רשמיים של המדינה" (ימים אלה מוסדרים בחוק יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בהתאמה).
סעיף 10 - ימי מנוחה ושבתון: "שבת ומועדי ישראל הם ימי המנוחה הקבועים במדינה; למי שאינם יהודים זכות לקיים את ימי המנוחה בשבתם ובחגיהם" נושא זה מוסדר בסעיף 18א לפקודת סדרי השלטון והמשפט ובהודעה על קביעת ימי מנוחה לשאינם יהודים שנתנה הממשלה מכוח סעיף זה.
סעיף 11 - נוקשות: "אין לשנות חוק-יסוד זה אלא בחוק-יסוד שנתקבל ברוב של חברי הכנסת" - זהו שריון חלקי של חוק היסוד.
שואל השאלה:
בקיצור, חוק שאומר שהמדינה יותר יהודית מדמוקרטית
בקיצור, חוק שאומר שהמדינה יותר יהודית מדמוקרטית
אבל זה לא משנה כלום ממה שהיה עד עכשיו
באותו הנושא: