60 תשובות
שואל השאלה:
אני שומעת אבל לא מקשיבה.
הרופאה עם השיער הקצר והעיניים המלוכסנות פונה אליי. אף פעם לא אהבתי אותה. היא מאז ומתמיד הייתה קרירה ואנטיפתית. היא הייתה הרופאה היחידה שלא חילקה לי סוכריות ושיחקה אותי במשחקים.
"את חולת סרטן." היא אומרת, ללא כל הכנה מוקדמת, מטיחה את המילים הללו הישר אל תוך עיניי, אל הילדה הקטנה שעומדת מולה ולא מודעת למשקל של המילים הללו. עינייה המצומצמות מביטות בי, מצפות לפצצת הרגשות שלי שתרעיד את כל החדר בעוד רגע קט.
אני נשארת דוממת. תיאוריות ומחשבות חולפות בראשי, אבל אני לא מתייחסת אליהם. אני מביטה באמא ואבא, ההבעה הפגועה שעל פניהם מרסקת לי את הלב. וזה הצליל היחיד שאני שומעת, את ההתרסקות.
אני שותקת. שותקת כל כך טוב, שאמא מתחילה לבכות ולצרוח, לטלטל את אבא ולמשוך בבגדים שלו באקסטזה. היא מביטה בי, לא מבינה מה לא בסדר בי. ואני לא מבינה אם היא שופטת אותי על כך שנולדתי מקולקלת, או על כך שאני לא מגיבה למילים הכבדות של הרופאה.
אבא מסתכל עליי עכשיו. הוא מנסה להשאר חזק, לשדר שהכל בסדר, שאני נורמלית, שאין לי סיבה לחשוש בנוגע למצבי.
הוא מנסה להוכיח לי שאני חזקה, ובאותה המידה- גם הוא חזק. אבל זה לא מצליח לו. הוא מתמוטט, בדיוק כמו אמא, עיניו בוגדות בו. הן טובעות בדמעות של עצמן. אבא כבר לא חזק.
זה אומר שגם אני לא חזקה?
אני נשארת לשתוק. בגלל שאני מרגישה לא טוב. מרגישה שאני כבר מתה, ופעם אמרו לי שאנשים מתים לא יכולים לדבר.
כמה דקות לאחר מכן, כשאני נרגעת, אני מביטה בהורים שלי. העיניים שלהם כואבות, אבל הלב שלהם יותר.
"הרופא אמרה שאני מקולקלת, זה העניין?" אני שואלת בשקט, בתמימות.
הם לא עונים. הם עסוקים בלאסוף את החתיכות שלהם מהרצפה, חתיכה אחר חתיכה.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ממצמצמת. "זה בסדר, נכון? אפשר לתקן דברים מקולקלים." אני מוצאת את עצמי כל כך אבודה אי שם בתוך המילים של עצמי. לא הבנתי את המצב, לא הבנתי מה זו המחלה הזו שנחתה עליי.
"אבא," אני קוראת. "זה יהיה בדיוק כמו האופניים שתיקנו." הלב שלו נשבר ובנקודה הזו הדמעות ממשיכות לפרוץ ממנו והוא מתפרק אל מול עיניי.
אני לא יודעת למה אני ממשיכה לדבר. אולי כדי לשכנע את עצמי? "הרופאים יחליפו את החלקים המקולקלים שבי בחלקים חדשים. אני אהיה כמו בן אדם חדש." העיניים שלי נוצצות.
אבא מניד בראשו, מרים אליי את עיניו הכאובות.
זה היה הרגע שבו הבנתי, שאת התקלה שלי אף אחד לא יכול לתקן.
אני שומעת אבל לא מקשיבה.
הרופאה עם השיער הקצר והעיניים המלוכסנות פונה אליי. אף פעם לא אהבתי אותה. היא מאז ומתמיד הייתה קרירה ואנטיפתית. היא הייתה הרופאה היחידה שלא חילקה לי סוכריות ושיחקה אותי במשחקים.
"את חולת סרטן." היא אומרת, ללא כל הכנה מוקדמת, מטיחה את המילים הללו הישר אל תוך עיניי, אל הילדה הקטנה שעומדת מולה ולא מודעת למשקל של המילים הללו. עינייה המצומצמות מביטות בי, מצפות לפצצת הרגשות שלי שתרעיד את כל החדר בעוד רגע קט.
אני נשארת דוממת. תיאוריות ומחשבות חולפות בראשי, אבל אני לא מתייחסת אליהם. אני מביטה באמא ואבא, ההבעה הפגועה שעל פניהם מרסקת לי את הלב. וזה הצליל היחיד שאני שומעת, את ההתרסקות.
אני שותקת. שותקת כל כך טוב, שאמא מתחילה לבכות ולצרוח, לטלטל את אבא ולמשוך בבגדים שלו באקסטזה. היא מביטה בי, לא מבינה מה לא בסדר בי. ואני לא מבינה אם היא שופטת אותי על כך שנולדתי מקולקלת, או על כך שאני לא מגיבה למילים הכבדות של הרופאה.
אבא מסתכל עליי עכשיו. הוא מנסה להשאר חזק, לשדר שהכל בסדר, שאני נורמלית, שאין לי סיבה לחשוש בנוגע למצבי.
הוא מנסה להוכיח לי שאני חזקה, ובאותה המידה- גם הוא חזק. אבל זה לא מצליח לו. הוא מתמוטט, בדיוק כמו אמא, עיניו בוגדות בו. הן טובעות בדמעות של עצמן. אבא כבר לא חזק.
זה אומר שגם אני לא חזקה?
אני נשארת לשתוק. בגלל שאני מרגישה לא טוב. מרגישה שאני כבר מתה, ופעם אמרו לי שאנשים מתים לא יכולים לדבר.
כמה דקות לאחר מכן, כשאני נרגעת, אני מביטה בהורים שלי. העיניים שלהם כואבות, אבל הלב שלהם יותר.
"הרופא אמרה שאני מקולקלת, זה העניין?" אני שואלת בשקט, בתמימות.
הם לא עונים. הם עסוקים בלאסוף את החתיכות שלהם מהרצפה, חתיכה אחר חתיכה.
אני לוקחת נשימה עמוקה, ממצמצמת. "זה בסדר, נכון? אפשר לתקן דברים מקולקלים." אני מוצאת את עצמי כל כך אבודה אי שם בתוך המילים של עצמי. לא הבנתי את המצב, לא הבנתי מה זו המחלה הזו שנחתה עליי.
"אבא," אני קוראת. "זה יהיה בדיוק כמו האופניים שתיקנו." הלב שלו נשבר ובנקודה הזו הדמעות ממשיכות לפרוץ ממנו והוא מתפרק אל מול עיניי.
אני לא יודעת למה אני ממשיכה לדבר. אולי כדי לשכנע את עצמי? "הרופאים יחליפו את החלקים המקולקלים שבי בחלקים חדשים. אני אהיה כמו בן אדם חדש." העיניים שלי נוצצות.
אבא מניד בראשו, מרים אליי את עיניו הכאובות.
זה היה הרגע שבו הבנתי, שאת התקלה שלי אף אחד לא יכול לתקן.
צמרמורות.
וואוו.
וואו! עמוק, מרגש ועצוב
מהמםם
אני על דמעות, מרגש ממש.
הכתיבה שלך מדהימה, והקטע ממש מרגש.
צרחות
יש לך עתיד ענק בזה תהיי בטוחה.
את כותבת כל כך טוב!!
מדהים ומרגש ממש אהבתי
אמאלה זה פשוט מדהים. מדהים.
אני באמת בוכה עכשיו זה מרגש אותי בטירוף,
הסרטן תקף וניצח כל כך הרבה אנשים חשובים לי וכשקראתי את זה הרגשתי שחברה שלי ז"ל כתבה את זה
הסרטן תקף וניצח כל כך הרבה אנשים חשובים לי וכשקראתי את זה הרגשתי שחברה שלי ז"ל כתבה את זה
כתיבה מדהימה. מרגשת
שואל השאלה:
ריגשתם אותי בטירוף עם התגובות, הלב שלי מלא בחום עכשיו. אני כל כך שמחה שזה נגע בכם, ומעריכה כל כך את העובדה שקראתם. תודה ענקית על התגובות ועל עצם העובדה שהשקעתם זמן כדי לקרוא את הקטע הזה❤ ואם מישהו מזדהה איתו או עבר דבר דומה עם חבר חולה, מוזמנים לכתוב לי בפרטי, אשמח לדבר איתכם ולתמוך
ריגשתם אותי בטירוף עם התגובות, הלב שלי מלא בחום עכשיו. אני כל כך שמחה שזה נגע בכם, ומעריכה כל כך את העובדה שקראתם. תודה ענקית על התגובות ועל עצם העובדה שהשקעתם זמן כדי לקרוא את הקטע הזה❤ ואם מישהו מזדהה איתו או עבר דבר דומה עם חבר חולה, מוזמנים לכתוב לי בפרטי, אשמח לדבר איתכם ולתמוך
את מדהימה!!
מדהים ומרגש.
טוב, די מרגש
בקטע של הכתיבה את כותבת ממש יפה וממש טוב היו רק כמה דברים טכניים שהייתי משנה
בקטע של הכתיבה את כותבת ממש יפה וממש טוב היו רק כמה דברים טכניים שהייתי משנה
לדעתי גרוע. סתם עושה סרטן יותר קשה ממה שזה. (בתור מישהו שחלה בסרטן)
אנונימית
מרגש מאוד. סבתא שלי נפטרה מסרטן כשהייתי בן 8, לכן זה מעורר בי סיטואציות קשות. מרגש ביותר. ישר כוח.
אני מגיב פה רק כדאי שאחרי חודש שהשאלה לא תהיה בשאלות החמות אני עדיין יוכל להיכנס לראות את השאלות שעניתי ולקרוא את זה שוב :)
מדהים!!!
אמאלה עשית לי צמרמורת מטורפת הכתיבה שלך כל כך יפה!! ריגשת אותי בטירוף
זה מדהים. ממש אהבתי את כותבת ממש יפה
ואו אני אשכרה בכיתי עכשיו
מדהים
וואו וואו וואו. אין לי מילים
את כל כך מוכשרת , באמת
הצלחת לרגש את כולנו והכנסת אותי לסערת רגשות.
תמשיכי לעשות מה שאת עושה , הכתיבה הזו מדהימה , מאחלת לך הצלחה !
הצלחת לרגש את כולנו והכנסת אותי לסערת רגשות.
תמשיכי לעשות מה שאת עושה , הכתיבה הזו מדהימה , מאחלת לך הצלחה !
צמרמורתת
המחשבה הראשונה שלי היתה שזה מאוד יפה, אבל אני אשמח לתת ביקורת כנה.
התגובה של הילדה זאת לא ממש תגובה מציאותית, לפני הכל. אני מניחה שהילדה לא יודעת מה זה סרטן, אבל כשילד רואה את ההורים שלו בוכים הוא בדרך כלל גם בוכה. ולא שואל את ההורים שלו אם "זה העניין". הוא שואל "מה קרה" ואם הם בסדר, ואם הוא חושד שזה בגללו הוא שואל אם הוא עשה משהו רע.
נתת לילדה הזאת דמות מאוד תמימה עם אופי בוגר שלא ממש מתאים לה. היא לא יודעת כלום, אבל היא מתנהגת ברוכים בזמן שההורים שלה בוכים, כאילו היא במעמד שווה מולם. "זה העניין?" זאת לא ממש שאלה שילד שואל את ההורים שלו, אולי יותר חבר שלו.
אני גם רוצה להתייחס ספציפית לשורה "היא מאז ומתמיד הייתה קרירה ואנטיפתית". רק רוצה לומר שהשורה הזאת לא הסתדרה לי ממש כשקראתי אותה, משהו בסדר של המילים שם לא מרגיש לי נכון.
כן אהבתי את הקטע במבט ראשון, הוא מאוד יפה, אבל במבט שני אני רואה דברים שלא מסתדרים פה כל כך. אני מציעה לך לעבור על הקטע הזה ולשאול את השאלות האלו:
- בת כמה הדמות הראשית?
- מה האופי שלה?
- כמה זמן וכמה פעמים היא היתה בבית החולים?
- באיזו תקופה הסיפור מתרחש? כמה טיפולים לסרטן היו בתקופה הזאת?
- מה ההורים יודעים על סרטן?
- האם התגובה של הילדה הגיונית ביחס לגילה?
- האם יש דרך להעביר את אותו המסר עם תגובה יותר הגיונית? (אם התשובה לשאלה הקודמת היא לא)
זה מה שאני הייתי שואלת את עצמי אם זה היה הסיפור שלי.
אני מציאה לך לנסות לקרוא אותו שוב, ולנסות לכתוב אותו מחדש. גם אם שכתבת אותו כבר מיליון פעם.
זה כן רעיון ממש יפה וכן סיפור ממש טוב, אבל יש לך עוד עבודה :)
בהצלחה!
התגובה של הילדה זאת לא ממש תגובה מציאותית, לפני הכל. אני מניחה שהילדה לא יודעת מה זה סרטן, אבל כשילד רואה את ההורים שלו בוכים הוא בדרך כלל גם בוכה. ולא שואל את ההורים שלו אם "זה העניין". הוא שואל "מה קרה" ואם הם בסדר, ואם הוא חושד שזה בגללו הוא שואל אם הוא עשה משהו רע.
נתת לילדה הזאת דמות מאוד תמימה עם אופי בוגר שלא ממש מתאים לה. היא לא יודעת כלום, אבל היא מתנהגת ברוכים בזמן שההורים שלה בוכים, כאילו היא במעמד שווה מולם. "זה העניין?" זאת לא ממש שאלה שילד שואל את ההורים שלו, אולי יותר חבר שלו.
אני גם רוצה להתייחס ספציפית לשורה "היא מאז ומתמיד הייתה קרירה ואנטיפתית". רק רוצה לומר שהשורה הזאת לא הסתדרה לי ממש כשקראתי אותה, משהו בסדר של המילים שם לא מרגיש לי נכון.
כן אהבתי את הקטע במבט ראשון, הוא מאוד יפה, אבל במבט שני אני רואה דברים שלא מסתדרים פה כל כך. אני מציעה לך לעבור על הקטע הזה ולשאול את השאלות האלו:
- בת כמה הדמות הראשית?
- מה האופי שלה?
- כמה זמן וכמה פעמים היא היתה בבית החולים?
- באיזו תקופה הסיפור מתרחש? כמה טיפולים לסרטן היו בתקופה הזאת?
- מה ההורים יודעים על סרטן?
- האם התגובה של הילדה הגיונית ביחס לגילה?
- האם יש דרך להעביר את אותו המסר עם תגובה יותר הגיונית? (אם התשובה לשאלה הקודמת היא לא)
זה מה שאני הייתי שואלת את עצמי אם זה היה הסיפור שלי.
אני מציאה לך לנסות לקרוא אותו שוב, ולנסות לכתוב אותו מחדש. גם אם שכתבת אותו כבר מיליון פעם.
זה כן רעיון ממש יפה וכן סיפור ממש טוב, אבל יש לך עוד עבודה :)
בהצלחה!
וואו ,וואו ,ועוד פעם וואו.
את מדהימה!!
את מדהימה. וואו.
את גרמת לי ממש להרגיש את הילדה הזו ולהיכנס לדמות שלה. זה כלכך מרגש, כאוב ותמים.
תמשיכי לכתוב, את מוכשרת במיוחד.
ואל תשכחי לפרסם עוד יצירות שלך בסטיפס ואם את מעוניינת, גם בפרטי.
פשוט מהמם ❤
את גרמת לי ממש להרגיש את הילדה הזו ולהיכנס לדמות שלה. זה כלכך מרגש, כאוב ותמים.
תמשיכי לכתוב, את מוכשרת במיוחד.
ואל תשכחי לפרסם עוד יצירות שלך בסטיפס ואם את מעוניינת, גם בפרטי.
פשוט מהמם ❤
מהמםם
וואו את כלכך מוכשרת!!
זה פשוט. וואו.
הדבר היחיד שאולי הייתי משנה, הילדה קצת בוגרת מידי בשביל ילדה. זה יותר כמו נערה, אבל כנראה שאי אפשר לשנות את זה לנערה, כי זה לא יתאים כ''כ
הדבר היחיד שאולי הייתי משנה, הילדה קצת בוגרת מידי בשביל ילדה. זה יותר כמו נערה, אבל כנראה שאי אפשר לשנות את זה לנערה, כי זה לא יתאים כ''כ
אין לי מילים. באמת שאין לי איך לתאר מה אני מרגישה עכשיו.
הקטע הזה מדהים.
הקטע הזה מדהים.
היו כמה שגיאות כתיב קטנות שצרבו לי, אבל חוץ מזה- מדהים.
שואל השאלה:
תודה רבה על התגובות, אין צורך לעשות מינוסים לאנשים שפחות אהבו את הקטע או נתנו ביקורת- זו בדיוק המטרה וזה בסדר גמור שלא כולם מתחברים.
כן הייתי רוצה להגיד שאני מסכימה לחלוטין שחלק מהדברים שהיא אומרת לא מתאימים לגיל שלה, ובכל זאת, הרגשתי שהכי מתאים להשאיר את זה ככה. ממש תודה על הכל❤
תודה רבה על התגובות, אין צורך לעשות מינוסים לאנשים שפחות אהבו את הקטע או נתנו ביקורת- זו בדיוק המטרה וזה בסדר גמור שלא כולם מתחברים.
כן הייתי רוצה להגיד שאני מסכימה לחלוטין שחלק מהדברים שהיא אומרת לא מתאימים לגיל שלה, ובכל זאת, הרגשתי שהכי מתאים להשאיר את זה ככה. ממש תודה על הכל❤
זה פשוט מדהים! את מפרסמת קטעים כאלו? אם כן, איפה?
אהבתי, זה ממש מרגש! בתור אחת שמכירה מישהי שמתה מסרטן, זה פשוט עצוב וקראתי כל מילה והתרגשתי..
אני מקווה שלא תכעסי עלי שאני נותנת ביקורת על הכתיבה שלך כקטע כתיבה - בלי קשר לקטע על מחלת הסרטן אלא לכתיבה עצמה, יש כמה דברים שהפריעו לי בכתיבה, ואני עדיין חושבת שיש לך עתיד ענק.
בקטע הראשון - הרופאה לא אמורה לפנות לילדה, היא אמורה לפנות להורים, ילדה לא מבינה מה זה סרטן, אין טעם להגיד לה הישר בפנים "את חולה בסרטן". זה לא כל כך מסתדר לי עם ההגיון, חלק מהריאליזם והמיקצועיות של רופא הוא פניה ישירה להורים, הסתמכות עם מבוגרים כמוהו, לא עם קטנים ממנו.
בקטעים האחרים - חסר לי תיאורים, עומק, יותר מדי עצירות ופסיקים.
כל השאר אחלה, אם זה סיפור אז יש לו עתיד מוצלח
אני מקווה שלא תכעסי עלי שאני נותנת ביקורת על הכתיבה שלך כקטע כתיבה - בלי קשר לקטע על מחלת הסרטן אלא לכתיבה עצמה, יש כמה דברים שהפריעו לי בכתיבה, ואני עדיין חושבת שיש לך עתיד ענק.
בקטע הראשון - הרופאה לא אמורה לפנות לילדה, היא אמורה לפנות להורים, ילדה לא מבינה מה זה סרטן, אין טעם להגיד לה הישר בפנים "את חולה בסרטן". זה לא כל כך מסתדר לי עם ההגיון, חלק מהריאליזם והמיקצועיות של רופא הוא פניה ישירה להורים, הסתמכות עם מבוגרים כמוהו, לא עם קטנים ממנו.
בקטעים האחרים - חסר לי תיאורים, עומק, יותר מדי עצירות ופסיקים.
כל השאר אחלה, אם זה סיפור אז יש לו עתיד מוצלח
אנונימית
וואו
מרגש
מרגש
מהמם
אוף הלוואי עלי כל כך הרבה תגובות על קטע כתיבה שלי :( אני תמיד מקבלת בין 0 ל5 תגובות על השאלות האלו :(
מצטערת הקנאה אוכלת אותי '^-^ אם אני אקבל מינוסים זה כנראה מגיע לי xd
לפחות נחמד לראות שאנשים כן מעריכים קטעי כתיבה פה בסטיפס ^-^
מצטערת הקנאה אוכלת אותי '^-^ אם אני אקבל מינוסים זה כנראה מגיע לי xd
לפחות נחמד לראות שאנשים כן מעריכים קטעי כתיבה פה בסטיפס ^-^
ואוו זה פשוט מהדברים היותר מדהימים שיצא לי לקרוא
מדהים
נשברתי
מדהים
צמרמורת.
פשוט ככה.
כתיבה מדהימה, אחותי חלתה בסרטן ותודה לאל היא בסדר עכשיו.
תפתחי את זה למשהו טוב
פשוט ככה.
כתיבה מדהימה, אחותי חלתה בסרטן ותודה לאל היא בסדר עכשיו.
תפתחי את זה למשהו טוב
וואוו וואוו וואוו
אין לי מילים לתאר את זה בכלל!
מושלם!
אין לי מילים לתאר את זה בכלל!
מושלם!
אלופה!
צמרמורת.
אחד הקטעים הטובים שקראתי אם לא הטוב ביותר.
צמרמורת.
אחד הקטעים הטובים שקראתי אם לא הטוב ביותר.
וואו. פשוט וואו. ריגשת אותי ממש והעלית בי דמעות. את מדהימה!!! הלוואי שהייתי כותבת כמוך, את מוכשרת ברמות, תמשיכי כך (:
וואו וואו וואו מדהימה
ואוו מדהים . את ממש מוכשרת !!
וואו ריגשת.
את מדהימה
את מדהימה
מדהים אבל הלוואי בבקשה בבקשה תעשי חלק שני שהיא מצליחה לעבור את זה פלייזז
ואוו אני בוכה פה עכשיו,זה כזה מרגש
כתבת אז כל עצמך?
מדהים זה ממש מרגש!!!
מרגשת בטירוף