זה נורמלי בכלל? למה אני מרגישה ככה?!

הכל משעמם אותי. ה כ ל.
אני מנסה להעסיק את עצמי אבל הכל נמאס לי. חוגים משעממים אותי, ואנשים משעממים אותי. רק עם בנים כיף לי, אבל בנות- אני מרגישה כאילו אני מנצלת אותן. בואי נסתובב, בואי נלך לסרט, כשהן בכלל לא מעניינות אותי, אני פשוט מחפשת דרכים להיות עסוקה.
הבעיות הן בפנים, ונמאס לי לדמיין את עצמי מתה, להכריח את עצמי לשמוח, ואז להתרסק בגלל שטות שמזכירה לי כמה שאני לבד.
אני מרגישה שיש סוג של חסימה ביני לבין אנשים אחרים. זה ככה מאז שעברתי בית ספר באמצע השנה שעברה.
נמאס לי להרגיש דפוקה ולא אנושית ודכאונית. אין לי כוח. אולי יש תקווה, ברור, אבל אני לא מצליחה להשתנות ולשנות גישה, וכמובן שהעולם לא בדיוק עוזר לי.
מה לעשות?