עדיין הייתם אוהבים את הילדה שלכן אם הייתה דואגת בצורה אובססיבית לשיער..?
נגיד והייתה לכם ילדה מתולתלת עם שיער מאוד יפה,תלתלים ארוכים. בגיל העשרה שעשתה החלקה,ולפני ההחלקה אף פעם לא היה לה ביטחון להתגאות בשיער שלה,והיא אפילו לא פיזרה אותו.ותמיד הייתם מבקשים ממנה לפזר אותו ולאהוב אותו כמו שהוא,והיא לא אהבה ולא הבינה שהוא יפה.ולאחר תקופה של מחליקים שהיא עשתה עשיתם לה החלקה והתייאשתם מלשכנע אותה שהשיער שלה יפה ו שתאהב אותו.ואחרי כמה זמן היא התגעגעה לשיער שלה ואפשר להבחין בזה שהשיער שלה לא גודל אותו הדבר ,והיא התחילה להדאיג גם אתכם.והיא נהייתה ממש אובססיבית ותלויה בשיער והיא בטוחה במיליון אחוז שהוא לא יחזור בחיים,וגם לכם יש ספק.והיא מבקשת ללכת לרופא עור,וספרים ופשוט מתנהגת בהיסטריות.אבל אתם בעצמכם רואים שהשיער לא גודל טוב.(אני יודעת שהסיטואציה קצת ספציפית ,תזרמו)מה הייתם אומרים לה?הייתם מתחילים לדאוג בעצמכם?הייתם כועסים ?מענישים?מאשימים אותה שזה באשמתה והיא הביאה את זה על עצמה?הייתם מתביישים בה שחינכתם ככה ילדה ?