לא דיברתי עם חברות שלי מתחילת החופש, לא התקשרתי אליהן והן לא אליי וממש נפגעתי (ממש אעריך אם תקראו)

זה נראה כאילו אני אוויר בשבילן, והכי פוגע זה שאני איתן כבר 3 שנים. אני גרה במרחק של שעה וחצי נסיעה מהן ככה שאנחנו לא נפגשות בעיר וכל יציאה אנחנו צריכות לתאם מראש. כשסיפרתי את זה לאמא שלי היא אמרה מה הבעיה, תתקשרי אליהן את ואין לך ממה להיפגע. אבל נמאס לי לעשות את הצעד ראשונה כמו תמיד למה הן לא יכולות פשוט להתקשר ולשאול מה שלומי. בעיקר נפגעתי כי עברה עליי שנה נוראית מבחינה נפשית וגם החופש עובר עליי רע ממש, אני זאת שתמיד תומכת בהן ועוזרת אבל פתאום כשאני צריכה את התמיכה הן לא שם. הן מתקשרות רק כשהן צריכות אותי, אתמול מישהי התקשרה ואמרה לי להביא כסף לאיזה משהו שאספנו ואין לי בעיה אבל למה להתקשר רק כשצריך ממני משהו. יש מישהי שאנחנו הכי קרובות, והיא אפילו לא יודעת מה עבר עליי השנה הזאת כי לא מצאתי זמן לספר לה וכשקצת התרחקתי (כי איבדתי את הרצון לחיות) אז היא התרחקה גם ומצאה חברות אחרות. בקיצור, אני סתם נפגעת ואמא שלי צודקת? או שגם אתם הייתם נפגעים כמוני? אני לא מאמינה שאני בת 17 ואני מתעסקת בזה אבל ממש כואב לי ולא מגיע לי להרגיש ככה בודדה. מה הייתם עושים במקומי?