בכנות , מה אתם חושבים על אנשים שנמצאים בדיכאון

זה לא דבר שהוא פשוט.
הייתי מסתכלת עליהם בצורה אחרת,אולי יותר רחמנית

שזה תקופה בחיים שהם יעברו אם הם התנהלו נכון

אני לא יודעת, לא מזה, כל פעם שאני שומעת שחבר שלי בדיכאון זה אחרי שהוא יצא מזה. גם אם זה שנה!!

זה מאוד תלוי באדם.
אם אני אנסה לעזור לו והוא לא ירצה להקשיב לי, אני אחשוב שהוא מוותר לעצמו. שהוא נכנס לזה כי הוא לא רצה להילחם בזה. אני מדברת על ממש יפסול כל דבר שאני מציעה ויגיד מה הטעם. אני לא אוותר, זה פשוט מה שאני אחשוב. בכנות, זאת סוג של חולשה, אם אתה במצב ממש כזה.
אבל אם הוא כן ירצה לנסות, כן ירצה להקשיב, וגם יזום איתי שיחות שאומרות מה המצב שלו, אני אחשוב לעצמי שחבל שהוא נכנס לדיכאון ושהוא אדם חזק.

איך אני מסתכלת עליהם באופן כללי? שיש עליהם איזושהי השפעה רעה שמעכבת אותם, שהם צריכים לסחוב על הכתפיים יותר משקל וצריכים עזרה.
השאלה אם הם מבקשים עזרה בלסחוב את המשקל הזה ולהיפטר ממנו או לא.

אני חושבת שלהיות עצוב או מוסך זאת לא התגובה הכי טובה. זה כמו שמישהו יספר לך שהוא חולה, זה דיי אותו הדבר. לדעתי כתגובה ראשונית כדאי לשאול איך הוא עכשיו ואם הוא צריך ורוצה עזרה.
כאילו, אישית איך שלי זה נראה - כשאתה מרגיש עצב ומפגין את זה, זה גורם לו לחשוב שאתה מרחם עליו. ואז יש שלושה מצבים, שהוא מתעצבן, שהוא מרחם על עצמו, או שהוא מרגיש שהוא לא רוצה שידאגו לו אז הוא מתאמץ להסתיר. אף אחד מהם לא טוב.
אם מבוכה זה גורם לחשוב "אופס, זה משהו שלא הייתי אמור לומר" או "אופס, טו מאץ' אינפורמיישיון" בדרך כלל.
אם מגיבים במילים ומראים התעניינות במצב של מי שסיפר, זה מראה לי שהכל בסדר, שהוא יכול לשתף ושהוא לא חייב לסחוב את המשקל הזה לבד.
זה כנראה לא נכון *בכל* המקרים, אבל אני יודעת שזה נכון להרבה אנשים שאני מכירה (וגם לי אישית), וזה נראה לי מבחינה הגיונית משהו שיהיה נכון להרבה אנשים, אם הם מגיעים למצב של שיתוף.

אני לא מנסה להטיף או משהו, אני מנסה להמליץ. ברור שלפחד על מישהו ולהיות עצוב בשבילו זאת תגובה לגיטימית לגמרי ונורמלית לחלוטין, וזאת לא תגובה רעה. השאלה היא איך מפגינים את זה ואיך זה משפיע על הצד השני, ופה אני חושבת שכדאי להיות זהירים יותר וזה למה הרגיש לי חשוב להציע.
אם מישהו לא מסכים איתי או רוצה להוסיף למה שאמרתי, אשמח לשמוע ^-^ זה מאוד יעזור.