זה קורה לכם גם?

אני בדרך כלל מאוד אנרגטית וחברותית, לא משעמם איתי ותמיד יש לי אש נלהבת בעיניים, אבל לכחרונה אני מרגישה בדידות, עצב כזה.. אפילו קצת דיכאון.. אני צוחקת עם כולם אבל איכשהו, ממש כמי בסרט, זה עובר ואני מוצאת את כולם מסביבי בשלהם ואני בעולם אחר, יורד לי החיוך מהפנים ועצוב לי.. אני אפילו לא יודעת למה.. כאיחו הנפש שלי, חסר לה משהו.. וכשאני עושה חושבים עם עצמי כי אני מאוד מודעת לעצמי, אני תמיד מתחילה לחשוב ומאבדת את הפואנטה/ עוברת הלאה או סתם בוהה. מה לא בסדר איתי?
אני בת 15 ונכון שזה בגלל שאני נערה ובודקת ןמתנסה בחיים אבל.. זה כל כך מציף ומעיק ואני מנסה לצאת מזה אבל לא יכולה.. ואנשים אומרים לי שזה תקופות אבל זה מרגיש שבגלל שזה נרדף על ידי משמעות החיים, וזה לא נושא ספציפי, זה יישאר שם לתמיד..
מה אתם הייתם עושים/ איך לגרום לזה לעבור/ איך הייתם עוזרים לחבר שמשתף אתכם בזה?