בבקשה תהיו כנים

אתם חושבים שבתור "מתבגרים" שעוברים את גיל ההתבגרות, אתם עושים חיים קלים להורים שלכם או לא?
כאילו... אתם מכבדים אותם? אתם נקלעים לריבים איתם?

אני אישית, בעיקר עם אמא שלי, נמצאת בריב כל שבוע וחצי איתה. ולפעמים זה ריבים ממש רציניים שאנחנו נגיד לא מדברות כמעט חודש. ממש ככה.

אני אישית יודעת שאני לא עושה להורים שלי חיים קלים... באופי שלי אני ממש קשוחה וקשה ותמיד יש לי וויכוחים איתם ואם מעצבנים אותי אז לפעמים אני יוצאת מפרופורציות ואני שוכחת שהם ההורים שלי. פעם ראשונה שנפלט לי להגיד לאמא שלי "מטומטמת" והיא שמעה. והיא ממש נעלבה ובדרך כלל אני אחרי זה מצטערת על מה שאני עושה/אומרת אבל אני פשוט יורה מילים פוגעות ולפעמים לא בכוונה. כי אני עצבנית.

הם פשוט לפעמים בלתי נסבלים ומעצבנים אותי. אני זוכרת שהייתי שולחת לאמא שלי הודעות ארוכות של דברים רעים ואבא שלי היה מספר לי שהיא הייתה הולכת ובוכה בגללי בחדר. וממש הצטערתי על זה. ולפעמים אני חושבת שזה לא מגיע לה בת כמוני, כי בתור אמא היא האמא הכי טובה והכי דואגת שיכולתי לבקש בעולם הזה. והיא עושה מלא דברים בשבילי שהם לא מובנים מאליו בכלל. יותר מאמהות אחרות. לדוגמה, אני כבר בת 16, ואם אני יוצאת מדי פעם לימי הולדת בשעות מאוחרות אז היא תשאר ערה למרות שהיא גמורה מעייפות, כי היא דואגת לי. היא מכינה גם ארוחת בוקר, גם צהריים, גם ערב. כל יום כל היום. והיא לא מוותרת על זה בחיים. היא מנקה לבד את הכל ואני אפילו לא עוזרת לה. אם יש דברים שהיא צריכה לכעוס עליי לגביהם אז היא לפעמים עושה את ההפך ורק מעודדת אותי. היא דואגת לי והיא תמיד אומרת שעם כמה שאני בן אדם קשה אז היא תעשה הכל הכל הכל בשבילי. ואני לא מחזירה אף פעם אהבה. אני נורא קרה. אני לא מחבקת אף פעם ואני אף פעם לא אומרת לה שאני אוהבת אותה. ואני לפעמים צריכה לכעוס על אבא שלי אבל במקום זה אני מוציאה עצבים עליה. וזה לא נורמלי בכלל. היא אמנם לא אמא שאוהבת לשבת ולעשות איתי שיחות, למרות שאני באמת צריכה אותם, כי קשה לי. אין לי חברים ואני לבד ואני חסרת ביטחון. וכל דבר בחיים אני לוקחת קשה לגמרי ברמה קיצונית. ואולי בגלל זה העצבים נשלחים להורים שלי. מה אני אמורה לעשות?