מה אתם אומרים? נכתב בתקופה של כל הפיגועים..

כשהפיגועים הם חלק משגרת היום - יום,
כשעוד אחד נרצח, לא, זה לא חלום.
כשהממשלה שוב מחפשת תירוצים.
כשחיים של אדם תמים שוב נקטעים.
אבל למה שיהיה למישהו אכפת?
הוא הרי רק עוד אחד לרשימה של אלפים,
הוא לא הראשון שהמחבלים רוצחים.
וההבעות האדישות שלא יורדות מהפנים,
איך כולם נשארים רגועים,
והארץ מתמוטטת, נקרעת לגזרים.
-
למה זאת המציאות שאליה ילדינו גדלים?
למה אנחנו כבר ממוות, לא מתרגשים.
כולם אדישים.
וזוכרים איך אמא פעם אמרה?
כשנהיה גדולים, לא יהיה צבא.
ואולי היא צדקה,
כי מי אמר שתשאר מדינה?
והאם חיילנו מסרו נפשם לחינם?
האם כל המוות הזה יימשך לעולם?
-
אז אני קמה בבוקר וצופה בחדשות,
בודקת מה המצב, מי מת עכשיו?
יוצאת לבית הספר עם הבעה אדישה,
מקווה שמתישהו תחזור התקווה.