השאלה שלי ממש טיפשית ותמימה, אבל

ההורים שלי באמת אמורים לאהוב אותי? ולעזור לי?
(זה ממש ארוך, אבל בבקשה תקראו)

אני לא חושבת שההורים שלי לא אוהבים אותי... אני פשוט באמת מרגישה שהם לא.
מאז שהייתי קטנה אני זוכרת שלא רציתי לגור בבית. עכשיו כשאני נזכרת בזה, תמיד הסתכלתי על משפחות של חברות שלי והיה לי נורא ברור שהאהבה שההורים והילדים מפגינים אחד לשני היא סתם הצגה, ותמיד חשבתי שביום יום הם צועקים ורבים, כמו שאצלי.

רק החופש, כשנפגשתי עם חברה ואכלתי עם המשפחה שלה ארוחת ערב, הבנתי שמשפחות אמורות להתנהל אחרת. ישבתי שם בשולחן, וכולם חייכו וצחקו ודברו, פשוט יכלתי להרגיש כמה שהם אוהבים אחד את השני. אף פעם לא הרגשתי ככה.

תמיד בימי שישי כשהייתי קטנה יותר הייתי ישנה אצל סבתא שלי. אני זוכרת שתמיד אהבתי את איך שהיא כזאת עדינה, כשהיא הייתה מלטפת אותי או מסדרת לי את השיער זה תמיד היו בתנועות נעימות כאלה. לא כמו אמא שלי, שהייתה נוגעת בי במהירות ובחוסר סבלנות, כאילו רק כדי לגמור איתי.
פעם אחת, כשהייתי בכיתה ה' או משהו, ההורים שלי רבו בלילה וצעקו והכל ופשוט התחלתי לבכות, וכשהם באו אלי אמרתי להם שאני רוצה לעבור לגור עם סבתא, כי כשהיא מחבקת אותי אני מרגישה יותר טוב ואף אחד לא מחבק אותי ככה, אמרתי את זה לגמרי בתמימות.
אף פעם לא הרגשתי שמישהו אוהב אותי, רק עם סבתא שלי. ההורים שלי כל היום בעבודה, וכשהם חוזרים הם תמיד עצבניים ולחוצים ושמים לב רק לשלושת האחים הקטנים שלי. ועד היום סבתא שלי מזכירה לי כל הזמן כמה היא אוהבת אותי, כי אני הבכורה והראשונה שלה. אמא שלי מנסה לחבק אותי בכוח לפעמים, כאילו זה יפתור את הכל, אבל זה רק גורם לי לרצות להתרחק ממנה. זה לא חיבוק של מישהו שאוהב אותי, לא כמו של סבתא שלי.
פעם אחת, כשרבתי עם ההורים שלי, אבא שלי אמר שיש להם שלושה ילדים קטנים על הראש והם לא צריכים להתעסק גם איתי. ואז הפסיכולוגית שלי אמרה לי שגם אני הבת שלהם. וברצינות, אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
וכל החופש הייתי עם המסכים והמחשב, ואבא שלי כל שבוע היה לוקח אותי לשיחה ארוכה ואומר לי שתוך ארבע שנים אני אהיה עיוורת, חולת סרטן ועם מחלות לב. כאילו הוא לא מאמין שאני אשרוד. אז התחלתי לפחד.
הייתי בדיכאון חצי שנה והם לא שמו לב.
אני גם לא יכולה לבכות בקול בבית שלי. כבר שנתיים בערך לא בכיתי בבית שלי בקול, גם לא כשהייתי בדיכאון.