למה אנשים לא מבינים שחרדה חברתית זה לא משהו שאפשר לעשות פשוט "מה שאתה מפחד"? בבקשה תקראו הכל ותעזרו לי שכמה שיותר יראו

תראה, אנשים מנסים להבין. זה קשה לייעץ לחרדה חברתית או כל חרדה אחרת כשאנחנו לא נמצאים במקום הזה בשביל להבין. אנחנו מנסים, באמת שכן. אבל זה קשה. עד עכשיו לא הבנתי מה אנשים עם חרדה מרגישים, והם לא פירטו כך בשביל שאוכל לייעץ לנכון. אנחנו גם לא אנשי מקצוע, אל תשכח את זה. אנחנו נותנים את כל מה שאנחנו יכולים בשביל לעזור פה. (לפחות חלק).

אני כל כך מזדהה איתך, זה נורא, קשה לאמר אפילו 2 מילים מול יותר מדי אנשים וכבר בקושי אפשר לנשום והדופק עולה, זה ממש לא סתם פחד

באמת קשה לאנשים להבין, אתה צריך גם את זה להבין שמבחינתם זה ניראה פשוט.
המצב החברתי שלי מעולה וין לי חרדות, אבל אני אנסה להבין ולהזדהות כמה שיותר אבל אני לא מבינה את התחושה גם וזה מיתבטא במלא דברים לאו דווקא החרדות חברתיות

לתגובות שמעליי,
אם קשה לאנשים להבין, שיגידו שהם לא יודעים איך לעזור במקום סתם להגיד דברים שמחמירים אתזה יותר.

שואל השאלה:
נכון^
כשאומרים לי "תתגבר על זה בכח אין ברירה"
אני רק מרגיש כאילו אני פגום ואדיוטי

מבינה.

אני סובלת מחרדה חברתית ומטפלת בה ובעבר היא הייתה הרבה יותר קיצונית.
זה אולי הדבר הכי מתסכל שחוויתי בחיי, מחשבות טורדניות שרודפות כל היום, התקפי חרדה בכל מקום שמכיל אנשים וזה גרם לי לרצות למות ולשים לזה קץ.

אני מאוד ממליצה לך ללכת לפסיכולוג קליני. התהליך עם הפסיכולוגית שלי היה כל כך משמעותי עבורי ומזער את החרדה וזה עוד ממשיך בהווה.
אתה תצטרך המון תרגול, רצון אבל אני מרגישה לפי תוכן השאלה שיש לך זאת.

כמו כן, אני גם לקחתי כדורים בתחילת הטיפול ואני בהחלט ממליצה להימנע מהטיפול התרופתי.

בתור מישהי עם חרדה חברתית קשה
אני כ ל כ ך מסכימה איתך

היה לי חרדה חברתית אבל פשוט התגברתי עלזה... הכי אמיתי פשוט צריך לעשות מאמצים ולגרום לזה לעבור. הרגשתי מה שאתה מרגיש אבל זה נכון, כדי להתמודד צריך לקפוץ למים העמוקים

אני מפחדת לדבר בכיתה ולהביע את דעתי בנושאים שכאן אני לא מתביישת לדבר (באנונימיות כמובן) מחשש לתגובות כמו "מטומטמת" וכאלה.
אנשים לא יודעים מי אני בכיתה, ואני בכיתה ט. עזבו והצטרפו בודדים.

שנה שעברה חברה ממש טובה שלי הייתה איתי בכיתה, וכולם הציקו לה. אני היחידה שפתחתי תפה שלי עליהם, והתגובות לא היו משהו.
מישהו אחר שהציק לה גם, היה יחסית נחמד אליי. הוא היה צריך מטען ולא כזה רציתי לתת לו (גם מניסיון עבר שמישהי איבדה לי מטען וגם בגלל שהוא מציק לאחת החברות הכי טובות שלי) ובכל זאת נתתי. כי מה אני עוד יכולה להגיד בלי חשש לתגובות כמו "קמצנית מה הבעיה שלך להביא לי מטען"? כי באיזה אומץ אני אעמוד מולו לבד בגלל מטען מזויין? הוא ישלח עליי את כל החברים שלו, ולי יש חברה וחצי בכיתה וגם הן לא מסוגלות לפתוח את הפה "להגן" עליי.

זו רק דוגמא אחת מרבות.
למשל,, כמות הפעמים שהילד הזה איבד לי עטים וכמות הפעמים שהוא גנב לי עטים. הוא יודע שאני יודעת והוא יודע שאין לי אומץ לדבר איתו מחוץ ל, "אפשר מטען?"

ולגבי הקטע של לדבר בכיתה, אני אף פעם לא עושה אתזה. אף פעם. לפעמים אני ממלמלת את התשובה הנכונה וחברה שלי שיושבת לידי שומעת, אומרת בקול ומקבלת ח"ח.
הפעמים היחידות שאני כן מדברת זה כשחברה שלי לידי מדברת איתי, ובקבצה באנגלית.
כשמקריאים שמות ומקריאים את השם שלי מקריאים אותו פעמיים כי בפעם הראשונה לא שומעים אותי. בפעם השנייה הקול שלי יוצא צרוד מדי, צייצני מדי וכאלה. וזה מביך כי אני כן שומעת את הצחוק מאחורי. מקריאים אותו לא נכון וזה באמת עולה לי על העצבים ואני מקללת בשקט את מי שכתב את הרשימה, אבל אין לי אומץ לתקן את המורה כי אז יבואו תגובות כמו, "מה זה משנה?" אבל כשמישהו אחר כן יתקן, אך אחד לא יגיד כלום.

זה פחד תמידי מדברים כמו מה יגידו עליי? יסתכלו עליי בכלל? מישהו ישים לב שאני חיה למרות כל מה שהם לא יודעים? מישהו ידבר איתי בכלל? הרי כל מי שאני כן מעיזה לדבר איתה עזב או בכיתה אחרת.
זה פחד מאיך יסתכלו עליי, בעין שופטת ומזלזלת של "היא נראית זוועה" או ב"וואו היא ממש יפה"?
אני בחיים לא אלבש משהו שחושף את העור טיפה או משהו בצבע בולט כדי לא למשוך תשומת לב. הקפוצ'ונים שלי תמיד יהיו ענקיים כדי להסתיר את כל הגוף. החולצות שלי גם יהיו כאלה. אף אחד לא יראה אף פעם איך התחת שלי נראה בג'ינס ואף אחד חוץ מהבנות בשיעור ספורט לא יראה את הפנים שלי בלי מלא שיער מסביב.

אני אשכרה מתפדחת לשאול מישהו אם אני יכולה לשבת לידו בהסעה. אני רוצה ליצור קשרים, אבל אני לא פאקינג יכולה.

ברגע שאנשים אומרים לי לצאת מהמסך, זה מעצבן. זו תחושה שהם בחיים אבל בחיים לא יבינו, למזלם. זה לא כזה פשוט. הוואטפד, וואטסאפ והאינסטגרם עוזרים לי. רק ככה אני יכולה לדבר עם אנשים בלי חשש מה יגידו עליי כי הם גרים רחוק והסיכויים לפגוש אותם נמוכים, אפסיים.
בכיתה ז ופעמיים בכיתה ח היה לי התקף חרדה. באמצע מבחן. בכיתה ז זה היה רק עם הכיתה, בכיתה ח בפעם הראשונה הייתה במועד ב עם ילדים שקטנים או גדולים ממני בשנה. בכיתי גם בגלל ההתקף וגם בגלל המבוכה. אמרו לי להתקשר להורים התקשרתי. הם לא עשו כלום (הם לא יודעים שיש לי חרדה חברתית). לא היו מודאגים אפילו. זה טיפה הגביר את החרדה. החשש הזה שבאמת לאף אחד לא אכפת ממך. אבל רגע, מה אם אתה רוצה שלאף אחד לא יהיה אכפת?
בפעם השנייה זה היה גם רק הכיתה אבל זה לא הפך לפחות מביך. גם אז בכיתי ממבוכה. אף אחד לא יבין אתזה. אף. פאקינג. אחד.

אני נכנסת ל"מצב אוזניות" כדי שלא יפנו אליי, כי המוזיקה עוזרת לי לחשוב על דברים אחרים ממה שאנשים חושבים עליי.

המבוכה הזאת של לדפוק בדלת כיתה של 40 ילד גדולה מדי. כולי אדומה, בלחץ, לא שומעים אותי או את הדפיקות שלי בדלת.

אני לא סתם אומרת שאני שונאת אנשים. אני אומרת אתזה כדי שלא ישימו לב שמשהו קורה איתי.

אי אפשר להתגבר על זה. לפחות לא מהצד שלי.

אני מבינה אותך לגמרי הייתי במצב הזה שלוש שנים ועד היום יש לי התקפי חרדה אבל אני זוכרת שלא הייתי מסוגלת להסתכל לאנשים בעיניים או לברוח הביתה אחרי הבית ספר או לקבל התקפי חרדה ככה סתם פתאום במקום ציבורי או באוטבוס אני יכולה להגיד לך שהדרך שעזרה לי להשתלט על החרדה זה כשהבנתי שלהורים שלי אין כסך לפסיכולוג אף אחת מהחברות שלי לא באמת מבינות מה אני עוברת ואז קרה מצב בחופש הגדול בין ט-י' שנזרקתי למים והייתי חייבת להתמודד עם זה יצאתי לשבוע קורס עם מלא נערים ונערות מכל הארץ שלא הכרתי ואמרו לי זה מה יש את צריכה להשתין ולחרבן בשירותים ציבוריים את צריכה לישון עם בנות שאת לא מכירה לתקשר עם אנשים שאת לא מכירה איך אני פאקינג הולכת לעשות את זה אז עשיתי את זה כל יום התקפי חרדה לא הלכתי לשירותים חמישה ימים עד שפשוט לא הרגשתי טוב בכיתי כל יום מנעתי מעצמי להנות עם אחרים אבל החוויה הזאת הייתה עליה במדרגה לשלב הבא אמרתי לעצמי אם עברתי את זה בשלום אני אעבור כל דבר ולקח לי שלוש שנים להגיע למצב שאני בו היום וזה עיניין של זמן ובסוף זה ישתפר רק אתה צריך להחליט מאיפה אתה מתחיל בהצלחה

לי אין בדיוק חרדה חברתית,
זאת לא חרדה זה פשוט סוג של ביישנות
נורא קשה לי להיפתח עם אנשים
ואצלי שזה שונה מאצלך, כי אתה חושב יותר מידיי, אני לא חושבת בכלל. יש לי בלקאאוט
אתה אמרת שעובר לך במוח כל מה שאתה יכול להגיד אבל אתה לא אומר אבל אצלי לא עובר כלום, ואני לא מצליחה להגיד כלום או לחשוב על משהו להגיד
נורא קל להגיד "מה הבעיה פשוט תדברי עם חברים יותר תיפתחי..."
אבל זה לא עובד ככה
לחברה שלי יש פחד ממים, והיא מנסה להתגבר בכך שהיא נכנסת למים, והיא נותנת לי את זה בתור דוגמה ושגם אני צריכה להיות ככה. אבל זה לא אותו הדבר, זה פעולה כלשהי שמפחידה אותך וזאת פעולה כלשהי שמרוב לחץ אתה לא מסוגל לעשות אותה.
אנשים פשוט לא מבינים את זה...
זה מסוג הדברים שאת שאתה לא במקום הזה אתה לא באמת יכול להבין את זה

היי, תדבר איתי בפרטי, אעזור לך.

תקשיב תקשיב תקשיב

תיאטרון חוג משחק יפתח אותך
ואת הביטחון העצמי שלך תנסה

וואו מזדהה איתך כל כך

כתבת מדהים ואני מזדהה עם חלק מהדברים , יש הרבה כמוך ויש לזה פיתרון . אפשר לעבוד על זה אבל לא תצליח להתגבר על החרדה ועל הביישנות אם לא תתחיל להעז. תקשיב , אני יודעת שזה ירגיש לך הכי מפדח בעולם והכי מבייש , אבל תעז. תיזום . תקפוץ למים העמוקים כי רק זה יעזור לך!! אם תישאר בשלך ותדבר מתי שנוח לך עם מי שנוח לך? אתה תישאר עם החרדה הזו עד שתמות והרעיון הוא להנות מהחיים . חיים פעם אחת אם לא עכשיו אז מתי? אתה חייב לקחת את עצמך בידיים ולהסתכל לפחד בעיינים ! הכל בראש תאמין לי שאתה לא פחות טוב מאף אחד גם לא מהסלבים ומהאנשים בכאלה "גדולים" שאתה מכיר. אתה מדהים ומיוחד בדרך שלך ואתה תתגבר על הפחד הזה. אני מאמינה בך ותמיד כאן בשביל לעזור❤

הי אני מבינה אותך

היי, אמ
אני שונאת שאומרים לי אתזה, אבל אתה יכול לשלוח לי הודעה בפרטי?
לא כדי לעזור לך או משהו, מניסיון כשאנשים אחרים מתערבים זה לא כזה עוזר (לפחות לא לי)
סתם כדי לדבר על דברים. 0.0

בתור מישהי שעברה את זה ויצאה מזה נתחיל בזה שאתה לא חייב ולא תחיה ככה עד סוף ימייך. קיימת דרך החוצה. אני עד היום לא מבינה איך ניצחתי בדיוק את הדיכאון והחרדות שלי אבל עשיתי את זה. אני יכולה להגיד לך לפי הנסיון האישי שלי שמה שהכי עזר לי בעולם פשוט להשתחרר זה לחפור לעומק בתוכי ולהבין מה הבעיה בי שאני כלכל מפחדת שיגלו. הייתי במילים פשוטות, פשוט חסרת ביטחון. מה אתה יכול לעשות כדי לאהוב את עצמך יותר? כדי להעריך את עצמך ולסמוך על עצמך יותר? אצלי זה היה השומן שהחלתתי להוריד וזה ממש הרים אותי. בנוסף ממש האמנתי שאני שונה ושפשוט אני מביכה ואין בי תוכן. זה לא נכון. אבל הייתי קוראת שעות רק כדי להגיד שיש בי תוכן. רק כדי להיצטרף לשיחות בביטחון יותר. הייתי מסתכלת על איך אנשים מגיבים לדברים ופשוט מחקה אותם. פשוט לומדת. ובין הדברים שהכי עזרו לי זה לראות מישהו כמוני שמצליח להתגבר על זה.. אני יודעת שאולי אין לך מישהו כזה בסביבה אבל בקיצור אני מציעה לך באמת לעבוד על לאהוב את עצמך יותר❤ מקווה שעזרתי ותישאר חזק❤

מזדהה אתה צודק במאה אחוז
הלוואי ואנשיפ היו מבינים את זה..

תדבר איתי בפרטי גם לי היה את זה פעם.
אני אעזור לך להתגבר על זה בלי לספר לך שפשוט אמרתי לעצמי שאני יכול או שדיברתי למראה.

בתור אחד עם חרדה חברתית אני יכול לומר דבר אחד, יש 2 סוגים של אנשים ואני אביא דוגמא, אנשים שמתמודדים ומנסים ואנשים שמוותרים... היה לי חבר טוב מאוד שהייתה לו חרדה חברתית והוא היה כל כך סגור כלפי העולם ולא ניסה שום דבר שזה העיק עליי ואני הגעתי למצב שלא הבנתי אותו בכלל ויש לי עוד חרדה חברתית! אני אומר שבאמת הרבה אנשים לא מבינים את הבעיה הזאת אבל תראו אותי אני משתדל בכל רגע בחיים שלי להיפתח לאנשים ואני מצליח ואגב אני מרגיש שזה עוזר לי מאוד ואפילו אפשר לקרוא לזה "הסינון" במוח שלי דווקא עוזר כי הוא נותן רק לדברים שאני באמת רוצה שיצאו לי מהפה לצאת... כן אולי בכל פעם שאני מדבר אני מפחד או בכל פעם שמישהו שאני לא דיברתי איתו בחיים אומר לי משהו אני נלחץ, אבל אני משתדל וניתקתי קשר עם החבר הזה כי הוא רק העיק וכל כך היה סגור שהוא הגיע למצב שהוא אפילו כל הזמן דיבר אליי בזלזול והיינו עוד חברים... סליחה שחפרתי חחח

וואי זה ממש תיאור שלי. וזה לא נכון שזה בלתי אפשרי לצאת מהמצב הזה, זה קשה אבל אפשר

אני.
אני פשוט כל כך מבינה אותך.......
עד כיתה ד הייצי יותר גרועה ממך ועד כיתה ז הייתי קצת פחות ממך
היום אני נלחמת.
נ ל ח מ ת
נלחמת בעצמי, בעיקר..
יש לי משהו להגיד, אני מפחדת שהוא לא יהיה נכון ויצחקו עליי....
פעם לא הייתי חושבת על להוציא הגה מהפה.. היום? היום אני מנסה.. לא תמיד מצליחה, אבל מנסה..
לפעמים הולך יותר לפעמים פחות..
היום אני כבר הולכת לקיוסק לבד!!!!!!!!!!!!
אתה בטח יודע מה זה פאקינג ללכצ לבד ולדבר עם בן אדם ולבקש ממנו דברים.. משהו בלתי אפשרי, לא? אז זהו שלא.
תלחם בעצמך!
כי אף אחד לא ילחם בשבילך!
ואני הבנתי אצ זה בדרך הקשה...
אותי זרקו ללב ים ואמרו לי ככה תלמדי לשחות.
פשוט ככה..
תצביע בכיתה.. (למרות שאני לא)
תצעק
תדבר
אל תפחד לריב עם אנשים שוואלה לא מתאים לך מה שהם עשו או שהם עושים לך רע רק כי אתה מפחד שתישאר בלי חברים
כי אני הבנתי את זה
אין בן אדם בלי חברים
גם אם אתה "חננה" אתה תמצא עוד חננות כמוך(: (אני ממש ממש מקווה שהכוונה שלי הייתה ברורה)
תצחק ממה שמצחיק אותך
תתעצבן ממה שמעצבן אותך
אל תדפוק חשבון לאף אחד
שים פס.
פעם הייתי שואלת בסטיפס איך להגיד משהו למישהו כדי שיצא הכי טוב בלי פדיחות
היום אני אומרת
לבד, מעצמי..
לפחות משתדלת.....
תהיה אתה!!!!
תלחם את המלחמות שלך ואל תחקה אף אחד
תדבר, תצחק, תשאל, תתעצבן
בסופו של דבר כולנו בני אדם וכולנו טועים וצודקים לפעמים.
אל תתבייש מאף אחד.
אני מבינה אותך לגמרי כי אני הייתי כזאת ועם קצת סביבה יותר תומכת בחטיבה וכמובן תמיכה מעצמי מתי שהבנתי שיש לי את עצמי תמיד לכל החיים לא משנה מה אעשה, אפשר להלחם בזה.
אתה לא יכול ללמוד לכתוב מבלי שיהיה לך עיפרון ודף, לבד אתה כבר תסתדר(;
אם יש לך עוד שאלות או משהו אתה מוזמן לפרטי.

אמלה אני מאוהבת זה בול אני

אה זה חרדה חברתית? חשבתי כולם ככה
כשהייתי קטנה אז אחותי אמרה לאמא שלי מה את לא חושבת על המשפט בראש לפני שאת מוציאה אותו ואז היא אמרה לא..
אפשר לחיות עם החרדה הזו, פשוט צריך למצוא חברים שגם להם יש את הבעיה הזו

שואל השאלה:
תלוי באיזו רמה החרדה
לדוג' אני הייתי אצל פסיכולוגים
וטיפול cbt
ולא עזר
וניסיתי
ועדיין מנסנ ונלחם וזה פשוט כל כך קשה
זה שואב ממני את כל הכוחות

אחי היקר, אני בול כמוך. רק אנשים שסובלים מחרדה חברתית מסוגלים להבין אחד את השני.
אשמח לדבר איתך בפרטי ללא קשר. אני מבין אותך מאוד ומזדהה מאוד.

אני מבינה את זה, הייתי ככה ביסודי.
הדרך הכי טובה להלחם בזה, היא שלב ראשון לא להגיד את זה כחרדה כל פעם, למשל לא להגיד "יש לי חרדה *אני לא מסוגלת*" אלא לשנות את הגישה ל"אני יכול, אני רוצה, אני אנסה" וגם אם לא מצליח, להמשיך ולהגיד לעצמך שהכל בסדר ולהלחם במחשבה השלילית.

בנוסף, יש נטייה למצוא סיבות ללמה לא לגשת, למה לא להגיב
נגיד "ומה אם אני אפשל? מה אם יצחקו עלי?" וזה מובן, זה דברים שכל אדם חושש ממנו. אבל ברגע שאתה נותן למחשבה האוטומטית(המחשבה הראשונית שעולה לך לראש) להשתלט לך על המחשבה, אתה לא תצליח לצאת ממנה.
אם תבוא ותשאל את עצמל "למה שיצחקו עלי? למה שישנאו אותי?" תבין שאין באמת סיבה, זה ישמע מעליב אבל לאנשים לא ממש אכפת מאחרים מספיק כדי לשנוא אותם. שנאה זה דבר חזק.
בסופו של דבר זה הכל עניין פסיכולוגי, משחקי מחשבה, וכדי לפתור את זה צריך לשחק נגד המשחק.

הייתה לי אילמות סלקטיבית והייתי אצל פסיכולוגית שנה וחצי והיא עזרה לי מאוד אבל עד עכשיו חלק מהדברים שאמרת עדיין קיימים אצלי.

מזדהה -_-

מסכימה עם כל מילה

גם לי יש חרדה חברתית, הייתי בריפוי באומנות שנתיים ואחרי המון עבודה עצמית החל שיפור.
אחר כך הייתי שנתיים ברכיבה טיפולית אבל אני מרגישה האמת שזה קצת גרם לי לנסיגה ועורר אצלי יותר חרדה.

אני מזדהה אתך מאוד, אני פשוט בוחרת לעשות הכל בשביל לא לחיות ככה, אנחנו לא רוצים שהחיים שלנו יראו ככה!
אני כל כך משתדלת כל יום, גם אם זה הדבר הכי קטן כמו להשתתף בשיעור אני מכריחה את עצמי! גם אם הדופק עולה וכולי בסטרס, חייבים לעשות משהו בשביל לצאת מזה.

בהצלחה.

תקשיב, בתור מישהי שאובחנה ע"י פסיכולוג עם חרדה חברתית, זה כן.
זה לקפוץ למים, זה לגמגם כמו מטומטם ולאכול את עצמך על זה אחר כך אבל ככה לומדים.
זה לצעוק בכיתה כשאתה רועד מפחד וזה לגשת לאנשים בקול רועד וזה להקים את עצמך וליזום אינטרקציות ומפגשים.
וזה קשה ומיאש ואנשים לא מבינים.
אבל ככה מתגברים על חרדה חברתית, בכוח.

אני ממש מזדהה וואו, זה כאילו אני כתבתי את זה /: אם אתה רוצה אתה יותר ממוזמן לשלוח לי הודעה (:

באמת שהגיע הזמן שאנשים יבינו שחרדה חברתית זה יותר מסובך.
ושמילים כמו "תנסה להתגבר על זה, ולך לדבר איתם" מתמוססות ליד שני המילים "חרדה חברתית".

אנשים לא מצליחים להבין משהו שלא קרה להם והם לא מצליחים להזדהות איתו..
יש הרבה דברים שרוב האנשים לא מבינים כמו חרדה ודיכאון ועוד מחלות נפש גם קלות וגם קשות. תאמיני לי ניסיתי להסביר ופשוט לא מבינים. יש דברים שרק מי שחווה יכול להבין. אל תעסיקי את עצמך בזה יותר מידי יש דברים שאי אפשר לשנות

תיארת את זה באופן מדויק
זה פשוט משתק
אבל לפי מה שלמדתי לאורך כל השנים עם חרדה חברתית, הדרך להתמודד עם זה היא למצוא גלגלי הצלה מסוימים , דברים שעוזרים לך לתקשר עם אנשים, ולקפוץ איתם למים (עד כמה שזה קשה).

שמע אגיד לך משהו ברגע שתלמד לעשות כל כך הרבה טעויות ותקבל כל גך הרבה ביקורות אתה בסוף תשים זין...
אני ברמה כזו שאין לי בעיה לצעוק שוטי שוטי ספינתי באמצע קניון-אני לא אעשה את זה כי זה מביך וזה דבילי אבל לבטחון אני מאתגר אותך ללכת בקניון ולהתחיל לשרוק, או לשבת ולהתחיל למחןא כפיים או לצחוק בצורה מוזרה וללמוד להיות עם בטחון תתאמן פיזית יהיה לך יותר בטחון...

מזהה כל כך

אוי איזה חמוד אני פה בשבילך אם תרצה לדבר

כתבת יפה מזדהה איתך אף אחד באמת לא יבין מהזה...אני בדיוק ככה

יש לי פאקינג חרדה חברתית וגיליתי את זה הרגע.. כל מה שכתבת יש לי וחשבתי שזה פשוט מביישנות וחוסר ביטחון

אני כלכך מבינה אותך, למזלי ההורים שלי הבינו שזה לא סתם משהו ולקחו אותי להמון טיפולים ופסיכולוגים כאלו ואחרים כדי שאהיה איפה שאני היום ואני מצדיע להם. שהייתי קטנה וגם היום יש לי חרדה חברתית ובעבר זה היה ממש בולט, חשוב שאני לרוב סנובית או סתם ביישנית ואמרו לי "למה את לא מדברת" ואני כזה:לכי תסבירי להם שזה לא כזה פשוט". וזה בכלל לא פשוט וזה חוסם אותי וחסם אותי בכלכך הרבה דברים, אתה כל הזמן חושב מה אומרים וחושבים עלייך, לגשת לאנשים ולנסות להשתלב בשיחה ולא מצליח ואז אתה מרגיש כמו אידיוט, להשתחרר עם כולם , לשתף מה אתה מרגיש, להגיד או לא?, להיות הפראייר של כולם, לכעוס על לכעוס על עצמך, לחשוב שתמיד משעמם איתך ועוד...
הכי קשה לי עדיין וגם היום זה להשתלב בשיחה או לכעוס על עצמי שאני אומרת דברים מטומטים(ככה אני חושבת) ולהפסיק להיות נחמדה בקטע פרייארים לאנשים והם נמצלים אותך.
למשל יש משהו שנורא זכור לי ביסודי שהגעתי לכיתה חדשה וישבתי ליד מישהי והיא כל הזמן הייתה לוקחת לי דברים מהקלמר ולא הייתה מחזירה לי או לא הייתה נותת לי לזוז מהכיסא עד שהייתי מדברת, ולא לא הצלחתי. וכן בכיתי ועדיין לא היה לה אכפת.
והיה גם בגן(כן אני זוכרת את זה) ששיחקנו גומי עם בנות כאלו שהיו גדולות מאיתנו (עזרו לגננת)והיו צריכים כאלו שיחזיקו, אז תמיד לקחו אותי ושמו לי אז הגומי על הצוואר ושתמיד ניסתי להוריד קצת הן החזירו לי את זה על הצוואר בחזרה וממש כאב לי ולא אמרתי כלום.
וזה רק כמה 2 מקרים שקרו והיו עוד בהמשך הדרך.
אז כן חרדה חברתית זה משהו שמאוד לא מוכר ונורא קשה וזה לא משהו שפשוט יעלם לך בהמשך החיים אם לא תעשה עם זה כלום, אז ממליצה לך שתלך לפסיכולוג או טיפול כלשהו כי באמת שזה דבר שהכי יעזור לך כי זה לא משהו שאתה יכול להעביר לבד, אני הייתי נחשבת כאילמת וההורים שלי כף פעם לא וויתרו ולקחו איתי לכל מיני טיפולים כאלו של דיבור גם כשלא ממש אהבתי את זה, אבל בתכלס זה מה שהביא אותי למי שאני היום.
אז המון בהצלחה בהמשך הדרך ואם אתה רותה לדבר על משהו אני פה:)

הם בחיים לא יבינו מה אנחנו חווים, לא משנה כמה ננסה להסביר זה לא יעזור. אני כבר השלמתי עם זה שההורים שלי לא יעזרו לי עם זה כי הם פשוט לא לוקחים אותי ברצינות.
בסוף כשימאס לי לסבול הם אלה שיבכו שלא הקשיבו ועזרו לי כשעוד יכלו.

אנשים שאין להם חרדה חברתית בחיים לא יבינו כמה זה קשה ומה זה דורש בכלל . העיקר לומר לשים פס על אחרים כאילו שזה קל... זה בית כלא של מחשבות שיושב לך בראש 24/7 ואתה מתמודד עם כל זה לבד.

גם אני ככה ,בול ,מה שכתבת אחד לאחד אני!
יש לי חרדה חברתית מאז שאני זוכרת את עצמי ,הייתי תמיד שקטה ותמיד רציתי להיות כמו x וy ,לפני שנתיים נכנסתי לבית ספר חדש הייתי לחוצה מאוד ולא דיברתי ולא הצבעתי במשך שנה ואם הצבעתי זאת הייתה תשובה שאני בטוחה בה
אחרי שנה שאני בבית ספר ,כל החופש ואני חושבת על איך להיות במהלך השנה ,עכשיו בחופש הזה הביטחון שלא היה לי ,קצת עלה והתחלתי לתקשר וקצת לדבר פה ושם ,בציקר נפתחתי קצת במהלך השנה הזאת הביטחון עוד קצת עלה והתחלתי להרגיש קצת יותר בנוח וגם התחלתי לא לפחד להציג עבודה (אני עדיין מפחדת ולחוצה) וגם היום יש לי חרדה חברתית ,אם מישהו מרגיש שרוצה לדבר עם מישהו ,להתייעץ וסתם לדבר (אני מרגישה כמו מורה) ,אוי ויי

אני מבינה את מה שאתה כותב..
ותמיד כל כך קשה כשמישהו אומר לך "פשוט תתחיל",כי אתה יודע שזה לא פשוט ולא יקרה תוך רגע, וזה כואב לך, וכל מחשבה שאולי אי פעם עברה לך בראש עוברת מחדש.
אבל אני מעריכה את מה שאתה כותב, ואת מה שאתם כתבתם.. זה גורם להזדהות וליותר הבנה שאני לא לבד עם זה..

אבל אין פתרון אחר. אין שום פתרון אחר חוץ מלהתחיל לעשות דברים לאט לאט. אני כל פעם צריכה להסביר את זה מחדש שאני יודעת שזה קשה, הרבה דברים בחיים הם קשים, אבל זה משהו שחייב לעשות. ונכון, אני לא מבינה מה זה חרדה חברתית, אבל אני אומרת הכל מתוך הניסיון שלי. פעולות ומעשים מניעים את העולם. בן אדם שלא מתחיל ללכת לא יגיע לשום מקום.

כל כך מבינה אותך בתור אחת עם חרדה חברתית ואם אתה צריך מישהי לדבר איתה אני אשמח להיות לך לאוזן קשבת

אתה צודק. זה באמת לא קל
אבל אני אגיד לך מה, זה אפשרי להתגבר על זה.
אתה יכול לבוא לפרטי?

שואל השאלה היקר והמתוק שכלכך בא לי לחבק ולהכיל ולברך -

תראה כמה מגילות אסתר נכתבו בשביל שאלה אחת שהעלת פה.
תראה כמה אנשים רואים את הנושא הזה של חרדה חברתית כנושא כבד ועמוק , ובצדק, אחרי מה שכתבת פה.

אני רוצה גם כן לחפור ולכתוב הרבה אבל אני מניחה שכבר התעייפת מכל הקריאות, ואני מקווה בכל זאת שתקרא את זה אם ייצא לי ארוך, כי בסוף, גם כאן יש פואנטה -

אני אכתוב כמה דוגמאות מהירות כדי שתבין כמה אני בתוך זה ואולי זה ירגיע אותך שיש אכן כאלה אנשים שמנסים לשרוד את זה-

אני זוכרת שקראו לי עצלנית על זה שסירבתי לעלות על אוטובוס בגלל שפחדתי ולא בגלל שהתעצלתי.

אני זוכרת שתמיד פחדתי ,ועדיין פוחדת, לדבר עם זרים בטלפון, אפילו סתם בשביל לקבוע תור לרופא או מקום במסעדה.

אני זוכרת שתמיד חשבתי שלא אמצא עבודה כי אני פוחדת לשאול אם צריכים עובדים. וכשזה איכשהו קרה, אני זוכרת לפני כל משמרת בכיתי במשך חודש וחצי חודשיים. לפני המשמרת השנייה שלי (אני עובדת במסעדה) בכיתי את החיים שלי, נכנסתי להתקף של בכי וחרדה, העור שלי הזיע והאדים, הרגשתי מחנק, הרגשתי כאילו עומדים להוציא אותי להורג.
זה היה בצהריים, כארבע שעות לפני תחילת משמרת ערב.. הייתי בחדר. לבד. התחלתי לבכות, התחלתי להשתגע, פחדתי פחד מוות, רציתי באותו רגע, שיכרתו לי איבר בגוף רק לא להרגיש את החרדה הזאת.
חשבתי על להתאבד בגלל זה.
אבל היום דרך אגב, אני כבר כמעט ארבעה חודשים עובדת ואני יכולה להגיד שאפילו כיף לי שם. אני מרגישה יותר משוחררת. לוקח למוח לשחרר מחסומים. (כמובן שאחרי שיחרור מחסום, בא מחסום חדש.. זה כמו גלגל כזה של פחד, שהולך ןבא. והמטרה היא לנצח כל גלגל כזה, כל פעם מחדש. עד שהחרדה החברתית הכללית, תופחת משמעותית).
אז תחשוב רגע.. כמה פשוט זה לבן אדם רגיל למצוא עבודה ראשונה ולהכיר אנשים ויאלה סלאמת. לעומת אדם עם חרדה חברתית, שרואה את זה לא כמקום עבודה אלא כזירת הוצאה להורג.
או כזירת השפלה.

אני זוכרת התכנסויות אל תוך תאי שירותים בהפסקות, כדי שלא יראו אותי לבד ויחשבו שאין לי חברים. רציתי להיעלם.. אז פשוט הסתגרתי בתאים.. עד שפעם אחת יצאתי ואזרתי אומץ והתהלכתי במסדרונות ואיזו ילדה אחת צחקה "תגידי אין לך חברים שאת ככה הולכת מפה לשם?"

אני זוכרת מעגלי שיחות עם הכיתה.. יא ווארדי זה היה בלתי נמנע.

אני זוכרת עוד הרבה דברים שאנשים בלי החרדה הזאת יכולים לצחוק עליהם בקלות ולהחשיב אותי כדרמתית.

עכשיו אני בת שמונה עשרה ואחרי בצפר.. ואני עדיין סובלת מזה אבל פחות.
יש לי רק עצה אחת לומר לך , יותר נכון עובדה :

אין דרך אחרת בריאה לצאת מחרדה חברתית, אלא לצאת מהcomfort zone שלך, מהמצב הנוח שלך.
אי אפשר לצאת מחרדה חברתית כשאתה לא עושה משהו, (אפילו אחד.. שניים, לא בקטע מוגזם) כשאתה לא עושה משהו שיגרום לביצים שלך לשקשק (סורי על הביטוי, ככה זה).
בשביל להתגבר על החרדה ,צריך להתגבר על הפחד לפשל.
אתה יודע כמה פישלתי?

במשמרת הראשונה שלי כמה פאדיחות עשיתי... ועוד היה לי קראש על מישהו, והוא ראה את כל השטויות שעשיתי, והרגשתי שכולם חושבים שאני מוזרה וקריפית, וחריגה.

אין מה לעשות. חרדה מוציאה אותנו משליטה על ריכוז.

תקשיב לי, אתה בסופו של דבר תצליח.
אתה כל-כך רוצה להתגבר על החרדה הזאת, שאתה תצליח לצאת ממנה.
גם אם זה נראה לך מבוי סתום.
חומה שקשה לשבור,
חלום שאי אפשר להגשים...
זה יקרה.

הכל תהליך. אנשים עם חרדה חברתית צריכים לצלוח את הבסיס של הדברים כדי להתקדם הלאה, ולהתגאות בזה.
אם בסיסי זה לדעת להתחבר לאנשים ולדבר עם זרים בטלפון ולעבוד מול לקוחות ,כן, אם זה נחשב דבר בסיסי אצל אנשים, יש אנשים שזה ממש לא נחשב דבר בסיסי ומעשי עבורם, וזה בסדר.
גם את זה ניתן לצלוח ואתה תעשה את זה ובגדול.

מצטערת והכל אבל אני לא באמת חושבת שזה עוזר כשאתם אומרים שאתם מזדהים או אומרים "גם לי היה אתזה הפתרון הוא להילחם".

אז מה יעזור לדעתך?!
אם נגיד לו וואי גם לי היה בוא נבכה ביחד ונחכה שה"מחלה" הזאת תעבור?!
לא.
זה לא מחלה
זה משהו שחייב (ואפשרי) להלחם בו אם את רוצה חיים שפויים ונורמלים

אז הפתרון הוא לעשות גלגלון אנונימית? חלאס להיות חכמולוגית.

חרדה חברתית זה משהו שמאוד קשה לצאת ממנו אם בכלל ומי שלא סובל מזה לא מסוגל להבין. פשוט לא מסוגל.

אף אחד לא אמר שזו מחלה
גם לי יש אתזה ואני אומרת לכם מניסיון אישי זה לא עוזר כשזה מה שאתם אומרים
אם אין לכם מה להגיד עדיף שאל תגידו כי זה מיותר ומעצבן.

אם כבר לך אין מה להגיד.
אנחנו פה מנסים לעודד אותו ולעזור לו.
את סתם מבאסת ומורידה..
חבל שאת אטומה

האמת יש לי מה להגיד, והרבה.
אבל אז זה יהיה יותר מידי. זה בעצם לספר את חצי מסיפור החיים שלי.
אני מבינה את המצב שלו ואת מה שהוא עובר ועד כמה זה מתסכל, אבל חשוב לי להבהיר לו שאפשרי להתגבר על זה, כי אני בדיוק עוברת תהליך של זה, ואני מרגישה שאני מתחילה סוף סוף לחיות לעומת פעם,אני רוצה לעזור לו, ולכל מי שנמצא במצב שלו
זה באמת תהליך ארוך, אבל מה שצריך לעשות זה להעז לעשות דברים, לאט לאט, לא לקפוץ ישר קפיצת ראש לבריכה, עם תמיכה מהסביבה, ובעיקר רצון עצמי לשנות ולהעז
אני אשמח אם תבוא לפרטי, ואני אשמח לעזור לך

חרדה חברתית נגרמת מהערכה עצמית נמוכה. אנשים עם הערכה עצמית גבוהה לא יסבלו מחרדה חברתית. אם אתה אוהב את עצמך אתה לא סובל מחרדה חברתית.

חרדה חברתית נגרמת מבושה. אנשים שמתביישים בעצמם סובלים מחרדה חברתית. אם אתם סובלים מחרדה חברתית וכנים עם עצמכם תמצאו שאתם מתביישים בעצמכם ומה שקורה כשאתם חרדים זה שאתם חושבים שהאנשים מסביבכם רואים את הדברים שאתם מתביישים בהם.

חרדה חברתית היא להתבייש בעצמך.
אז איך נפטרים מחרדה חברתית

אתם צריכים לגלות מה הדבר שגורם לכם להתבייש בעצמכם. מה זה הדבר שאתם לא אוהבים בעצמכם. ואז אתם צריכים למצוא דרך לשנות את הצורה שאתם רואים את עצמכם. אם אתם שונאים את האף שלכם אתם חושבים שהוא גדול מידי ורחב מידי אתם צריכים ללמוד לאהוב אותו

אם פעם ננשכתם על ידי כלב בכל פעם שתראו כלב אתם תראו בו איום ותתרחקו ממנו. אותו דבר עם חרדה חברתית. אתם רואים באנשים כאיום משום שמתישהו בעברכם אנשים פגעו בכם וגרמו לכם להתבייש בעצמכם. עכשיו המוח שלכם משתמש בחרדה שהיא מנגנון הגנה כדי להימנע מאנשים כדי להיזהר מהאיום הזה.

כשאתם ליד אנשים וחשים חרדה חברתית כשאתם פוגשים אדם חדש אתם צריכים לשאול את עצמכם למה אני חש במתח. במה אני מתבייש? למה אתם חושבים שבוחנים אתכם ושופטים אתכם. על מה אתם חושבים ששופטים אתכם? זה יכול לקחת הרבה זמן רב עד שתמצאו את הדבר הזה שבו אתם מתביישים. אבל חשוב למצוא אותו. אם אתם מתקשים למצוא אותו. נסו את השיטה הבאה: נסו לדמיין שאתם אדם אחר. למשל אם אני הייתי גבוה יפה ומושך והייתי עולה לאוטובוס האם גם אז הייתי חש בושה? לא, לא הייתי חש בושה, אם ככה אז אולי אני לא מרגיש טוב עם איך שאני נראה.



ברגע שתלמדו לאהוב את עצמכם ולחבב את עצמכם, תראו שהחרדה בחברתית שלכם הולכת ונעלמת. מי שאוהב את עצמו למי שיש הערכה עצמית גבוהה, מי שלא מתבייש בעצמו לא סובל מחרדה חברתית

חרדה חברתית היא להתבייש בעצמך. זהו. ומה שאתם צריכים להבין זה במה אתם מתביישים. כשאתם בחברה נסו להגיד לעצמכם אין לי במה להתבייש. ככל שתעשו את זה יותר ככל שתאמינו בכך יותר ככל שתשנו מחשבות שליליות לחיוביות תרגישו יותר טוב לא תרגישו יותר שכולם שופטים אתכם שכולם צוחקים עליכם.

ברגע שתפסיקו להתבייש בעצמכם תיעלם החרדה

מה שאתם צריכים לעשות זה להפסיק להתבייש בעצמכם ולהתחיל לאהוב את עצמכם(:
בבקשה מקווה שזה יעזור לכל מי שיש לו חרדה חברתית