אי פעם ראיתם מישהו לבד בהפסקה וקראתם לו להצטרף אליכם? אם אני אצליח לשנות מישהו אחד זה הכל בשבילי אז בבקשה תנעצו

אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי סתם כדי שתבינו מה זה בשביל לילד שנמצא לבד שמישהו מציע לו להיות איתו,
ביסודי הייתי רגילה להיות מוקפת חברים (למרות האופי הביישן שלי), הייתי בחבורה של המקובלות האלה שכולם רוצים להיות בחבו שלהן ובחיים לא חשבתי אפילו לשנייה על אלו שהיו יושבים לבד בהפסקות, עד שזה קרה לי.
הכל השתנה כשהחבו שלנו הפכה לחבו חדשה שאני לא חלק ממנה, זה שבר אותי ומהר מאד הגעתי למצב כזה שאני יושבת במדרגות/בשירותים לבד בהפסקות כבר יותר משנה, חלקכם בטח תגידו שזה לא נשמע כל כך נורא אז אני אסביר לכם איך זה
זה 30 דקות שמרגישות כמו שעתיים . זה 30 דקות שכל מה שעובר לך בראש זה המבטים של האנשים שרואים אותך לבד, 30 דקות שאתה רואה מול העיניים שלך את כולם מחייכים עם חברים שלהם ואתה רק סופר את הדקות ומנסה לחייך כדי שיחשבו שהכל בסדר, זה 30 דקות שכל מה שעובר לך בראש זה "אני רוצה למות" , שאתה עוצר את עצמך מלבכות כל פעם מחדש רק כי ככה זה פחות כואב
וזה לא נגמר פה
זה לחזור הביתה מבית ספר ולבכות, ואחרי זה אתה אומר לך שהכל יהיה בסדר למרות שאתה יודע שזה לא
ללכת לישון בבכי ולקום בבוקר לפחד ללכת לבית ספר, וזה פשוט מעגל של כאב שלא נגמר
עכשיו תבינו שבימים שמישהו אפילו אומר לי בוקר טוב או שלום משהו שכנראה רובכם בכלל לא שמים לב אליהם אז אני לא חושבת שתבינו מה זה בשבילי אבל זה עושה לי את היום, זה אומר שבאותו יום אני אחזור בחיוך הביתה ואצפה לחזור יום למחרת לבית ספר רק בשביל לראות את הבן אדם הזה, אני חושבת שאתם לא קולטים אבל הדבר הקטן הזה יכול לשנות לגמרי חיים של בן אדם והיה יום אחד שבמזל מישהי פנתה אליי ובזכותה אני לא התאבדתי באותו היום.
בבקשה תפנו לילדים האלה שלבד, הם צריכים מישהו ואתם יכולים להיות אלו שיצילו/ישנו להם את החיים