אני שוחרת בתיכון ויש לנו מפקד כיתה (מפקד מהצבא), והוא משרת שם רק שנה וחצי עד עכשיו בערך.. אז אני מניחה שהוא בן 19-20 כזה

אנחנו 25 ילדים בכיתה, 5 בנות והשאר בנים.
היום היה אמור להיות לנו שעת חלון במקום שיעור ספורט כי המורה לא הגיעה אבל לא יצא ואני והבנות האחרות היינו צריכות להכין את הסוכה בבית ספר עם המפקד.
עכשיו, היה ממש חם. ברמה בלתי נסבלת. ואני גם לא גבוהה משהו אבל הגעתי בערך (1.62).
אף אחד לא ידע מה לעשות, אפילו לא הוא, לא היה להם מושג איך לכסות את הסוכה עם הבד וכל זה, אז אני זאת שהסבירה להם ואני גם עזרתי מלא והזעתי כמו חמור, ועוד היה ממש חם בגלל המדים שחונקים.. כולם פעלו, כל הבנות, כולן עזרו והכל טוב ויפה.
הגיע החלק עם הבמבוק ששמים למעלה (זה מה שהיה) וטיפה הסתבכנו עם זה כי לא היה מספיק והחבלים ששמו מקודם לא היו קשורים מספיק חזק והמפקד בכלל התעסק שם עם קשר שעה עד שאמרו לו שהוא טועה וצריך לעשות משהו אחר.
ופתאום רק בגלל שהיה טיפה קשה כי הסוכה גבוהה ולא ממש הגענו לבמבוק והוא כל רגע נפל בגלל החבלים.. הוא אומר בשקט כזה אבל שישמעו "למה נתנו לבנות לעשות את זה, היה צריך לקרוא לבנים".
ואני הייתי בשוק כי לא חשבתי שהוא כזה, תפסתי ממנו בוגר וחכם, הוא גם ממש נחמד.
ואני בכלל.. יש לי חרדה חברתית ודיכאון אז זה היה בשבילי מעל ומעבר לדבר מול כולם ולקחת חלק כזה ב"פעילות". חוץ מזה שגם עבדתי הרבה על זה והתאמצתי.
ונורא נפגעתי מזה שהוא אמר את זה.. כאילו מה? עשינו פי 3 יותר ממך, שב בשקט.
ואני מרגישה לא נעים עם זה.. אני באמת רוצה מתישהו להגיד לו שזה פוגע שהוא אמר את זה ושזה יהיה נחמד אם הוא ימנע מלהגיד דברים כאלה שוב, אבל אני מפחדת להשמע כמו החברה המסכנה הזאת שיושבת עם חבר שלה לשיחה.
מה אתם חושבים?