כל פעם שאני חוזרת ממחנה או כנס לבית (חור בצפון) אני בדאון מהמחשבה על השכבה שלי, מה לעשות?

זה לא שאין לי חברים, יש לי, אבל תחומי העניין שלנו מועטים ומרבית תחומי העניין שלנו שונים ואני לא יכולה לדבר איתם על רגשות (הרוב המכריע בנים והבת היחידה לא מבינה בזה כלום), אנחנו חברים בעיקר כי אנחנו באותו מעמד חברתי. אין לנו נושאי שיחה משותפים לרוב.
אני מתוסכלת מחוסר ההבנה ומחוסר החברים באזור שלי.
אני לא יכולה לשמור על קשר אמיתי עם האנשים שאני פוגשת במחנות והכנסים כי הם רחוקים ממני (4 שעות נסיעה) וזה כולל את רוב האנשים שבאים לשם.