ארוך אבל בבקשה תקראו. סוג של פריקה

בזמן האחרון קשה לי. יש לי לפעמים תקופות כאלו שאין לי חשק לכלום. וזה קורה לי בתקופה האחרונה. חוזרים לבית ספר ללמידה רציפה וזה מכניס בי דיכאון כי אני לא אוהבת את הבית ספר שלי: מבחינה חברתית: לא מתחברת לאף אחד, אלה שהתחברתי אליהם-רבו איתי כולם/אני רבתי איתם, יש כבר חבורות והכל ולא בא לי להרגיש נדחפת, מרגישה שאנשים בכיתה לא סובלים אותי-אולי כי יש לי תדמית כזאת של מישהי סנובית (בלי כוונה), מרגישה שקצת מקנאים בי, הקראש שלי לא ממש שם עליי בזמן האחרון והמצב רוח שלי ברצפה. נמצאת רוב היום כל יום בבית ספר ובכיתה ותמיד נמצאת לבד. לבד בהפסקות. לבד בכללי. פשוט לבד.

מבחינה לימודית: אני מאוד פרפקציוניסטית (הכינוי שלי) ואני רוצה ציונים מאוד גבוהים תמיד. ואני בדרך כלל משיגה. אבל זה דורש ממני המון מאמץ והמון חרישה. ואני כל הזמן מאוד לחוצה כשאני לומדת כי הלימודים מאוד חשובים לי וחשוב לי לעשות הכל על הצד הטוב ביותר. אז אני לא ישנה הרבה, וגם כשאני ישנה אני לפעמים לא נרדמת בלילה בגלל הלחץ. אני בוכה המון. אני נלחצת. לפעמים מתחילים לי כאבי בטן מטורפים לפני מבחן בגלל ההתרגשות. 5 יחידות בהכל וזה קשה. מאוד קשה.


והכל ביחד. והכל ביחד גם מוריד לי את הבטחון העצמי. אני מראה שאני חזקה ושיש לי ביטחון עצמי די גבוה בפני אנשים אבל כשאני חוזרת הביתה וכשאני הולכת לישון בלילה אני פשוט מתפרקת.


כי כמה אפשר? אני אומרת לעצמי לא לוותר. כי באמת כבר כמה שנים שאני במצב הזה ואני לא מוותרת לעצמי ואני נשארת הכי אופטימית שבעולם אבל בסופו של דבר בן אדם נשבר, לא? אז אני מתפרקת ובוכה.


מה אפשר לעשות???