אנשים עם דיכאון או הפרעות אכילה כמה זמן לקח עד שאמרתם משהו או מישהו גילה?

עוד לא גילו אצלי

גילו.בהתחלה ניסו להילחם בי ראו שלא הצליח וזה נהיה יותר גרוע

בעיקרון אף אחד לא יודע , זה היה בתקופת החטיבה - תיכון ובהתחלה דאגתי להסתיר את זה טוב אבל אני מניחה ששמו לב שמשהו לא בסדר אצלי , הרי הייתי מבריזה המון שכבר שאלו אותי אם עברתי בית ספר .
מהבולימיה יצאתי בכוחות עצמי כי ככ התביישתי לשתף ומאוד פחדתי מהתגובות של הקרובים אלי , גם לא סמכתי על אף אחד וזאת הייתה תקופה מאוד קשה שהייתי ככ שקועה בשנאה עצמית ותיעבתי הכול ופשוט העדפתי להתמודד עם זה לבד , זאת הייתה טעות כי יכולתי לחסוך את כל הנזקים שגרמתי לעצמי וההשלכות שמזיקות לי עד היום וגם זה תמיד נחמד ומועיל שיש מישהו שאכפת לו ואפשר לשתף אותו , מאשר להתמודד עם הכול לבד ולבלוע את הרוק .

אני לא אוהבת לשתף את האנשים הקרובים אליי ברגשות שלי , זה גורם לי להרגיש חלשה ועלובה ואז אני מתחרטת על זה שחשפתי את עצמי ככה , אז אני חוסכת לעצמי את ההרגשה הזאת.

עם הדיכאון מתמודדת לבד כבר כמה שנים , יש ימים גרועים ויש ימים גרועים פחות.
אז הנחמה שלי הייתה האלכוהול , הייתי מפרקת בקבוק כמעט כל לילה כדי לישון ולא להרגיש כלום.
היום אני מתנחמת בעובדה שהיום נגמר בסופו של דבר ומחר יום חדש.

הפרעות אכילה ההורים שמו לב ואז הם חשבו שחזרתי לאכול רגיל וזה לא קרה, מאז עברו שלוש וקצת שנים ודיכאון שמו לב כי לא זזתי מהמיטה בכלל לא הייתי מוכנה לקום לבצפר לא היה טעם לאכול או לשתות וגם לא לקום למקלחת. לא זזתי מהמיטה פשוט כיביתי את המכשיר לימים שלמים נעלתי טת עצמי בחדר בקטע של חברים שלי חשבו שניסיתי לעשות לעצמי משהו אז הם היו יושבים לי על הדלת שאפתח