אני כל הזמן חושבת מחשבות אובדניות

תחשבי איך ההןרים שלך ירגישו אם תתאבדי
למרות שאני לא מאמין שאת תגיעי למצב הזה

ככה זה החיים
קודם כל ההורים שלך ידעו מה יקרה שהם הביאו אותך בגיל מאוחר אבל הם האמינו שאת תהיי חזקה ותתמודדי ובכל מקרה זה עדיף מלא לחיות בכלל

גם לי יש את זה
ואז פעם אחת, הבנתי שלהתאבד זה לחלשים וזה לוותר צריך להמשיך להילחם גם אם קשה
ואולי את הולכת לשנוא אותי על זה אבל, אם בחיים הכל היה שמח לאנשים היה דיכאון משעמום...

תמעד פה בשבילך.

על תדחיקי תנסי ללכת לסדנאות או פסיכולוג משהו מיקצועי שיכול לעזור לך

יקרה,

ממה שאת כותבת ממש אפשר לחוש בחשש הכבד שלך לאבד את היקרים לך..
האבדן הטרי של בעל החיים שכל כך אהבת ממלא אותך בוודאי בכאב גדול ומציף את החשש לאבד דמויות נוספות שקרובות לך וחשובות לך ושאת אוהבת וזקוקה להן...
וזה מעורר כל מיני מחשבות על כך שסוף החיים מחכה מעבר לפינה.. וזה מסעיר ומטלטל וממלא את הלב בפחד גדול.. ומעלה שאלות על המשמעות שיש לחיים שגם כך עתידים להיגמר...
ונשמע שהמחשבות האלו שעולות והרגשות הללו שצפים מובילות אותך לפעמים לרצון לסיים עם הכל אולי כדי שלא תצטרכי לחוות את הכאב הבלתי נסבל של האובדן.. ואולי זה גורם לך לרצות פשוט לוותר על עצמך, לוותר על הטוב שמחכה מעבר לפינה, לתת לעולם להפסיד אותך ואת כל מה שיש בך.. את כל היצירה והיופי שאת עוד עתידה להביא איתך...

יקרה,
לפעמים הלב מתכווץ מכאב וגעגוע והראש מתמלא בדאגה וחשש, ואנו חשים שהחיים שלנו שבריריים ואנו במרחק פסיעה מתהום עמוקה.. במקום הזה מה שאנו אולי הכי זקוקים לו זה עיניים שיראו אותנו.. לב שיבין אותנו.. כתף להישען עליה.. חיבוק...
אני רוצה להזמין אותך לצ'אט האנונימי אצלנו בסה"ר (https://sahar.org.il), שפעיל כל ערב בין תשע לחצות (מלבד שישי), שם ממתינים מתנדבים, עם אוזן קשבת ולב פתוח, אותם תוכלי לשתף בתחושותייך, לפרוק מהלב את המטען, ואולי באמצעות זה להקל מעט את הקושי ולהוריד מעט את משקל הכאב והדאגה שרובצים על הכתפיים...
מחכים לך!

שלך
מתנדב בסה"ר

אני מניחה שמאוד מקשה לך עם המחשבות האלה ואת די עצובה בגלל זה .

זה מה שיקרה לאחי הקטן
וואו רק המחשבה