אני בת 16 וחצי, אני רוצה לטוס לבד, עם חבר שלי בן 24

אני ממש רוצה לטוס לבד, האם אפשר לקנות כרטיס טיסה בלי הורים?
כי הורים שלי כל זמן רבים איתי, כל יום, בלי סיבה!אפילו ישבתי בחדר, לא עשיתי כלום, ובום הם באו לחדר שלי ומתחילים להוציא את כל כעס שלהם, צועקים עליי, בלי שום סיבה.
לפעמים אני חושבת למה נולדתי, נולדתי כדי שהורים יאהבו אותי ולא ישנאו אותי!
כל יום אני בוכה, מדברת עם חבר שלי הוא בן 24, אנחנו אוהבים אחד השני.
הוא תומך בי בכל מצב, גם כואב לו בלב שרואה אותי בוכה בשיחות וידאו.
הרוב הזמן הוא שואל אותי לפני שינה את הכל בסדר?, אני עם דמעות בעיניים וכותבת "כן הכל בסדר".
כי אני לא רוצה שלב שלו יכאב כל כך.
אני לא מבינה מה בעיה שלי, אני מצטיינית בלימודים, בכל מקצועות, עוזרת להורים, מבשלת ארוחה ערב אחרי בבית הספר, גם אתמול, ראיתי שאמא שלי ישנה בספה, הערתי לה וביקשתי שתעברי למיטה יותר נוח, והיא הלכה לישון במיטה ולא הפרעתי לה כלום, כל זמן היה שקט.
אבא שלי חזר מעבודה ואני מכינה לו אוכל.
עוזרת לאחי קטן בשיעורים, מסבירה לו הכל.
לאחי קטן יש בעיה בלימודים, קשה לו בלימודים, אני עוזרת לו בכל!
גם בחברתית, יש לו בעיה בחברתית, כולם עושים לו סוג של חרם, לא מדברים איתו, אני כל זמן תומכת בו.
אני לא מבינה למה למה הורים תמיד רבים איתי, צועקים עליי, צועקים עליי שאני ערה בשעה 12 כי אני מכינה שיעורי הבית, הם אומרים למה בשעות מאוחרות, אמרתי כי עזרתי לאחי בשיעורים.
הם קוראים לי שקרנית, ואומרים שאני עם טלפון כל זמן, אחרי כמה צעקות שלהם, מכינה בשיעורים עם דמעות בעיניים שלי.
הולכת לישון בשעות מאוחרות שיש 1 או 2
קמה כל יום בשש, אני עייפה מאוד אבל לא מראה לכולם, כל יום אני באה בבית הספר עם חיוך
אני לא רוצה לתת לאנשים אחרים להרגיש רע, אבל בפנים אני שבורה מאוד, אני מסתירה.
גם שאני חוזרת הביתה עדיין מחייכת לאחי קטן. הוא תמים הוא רק כיתה ג, בן 8!
מראה לי את משחק פורניינט, אני מעודדת לו, וגם מכינה לו אוכל הכי טעים, ומביאה לו הכל שמחה. גם יש לי אחי גדול, כל יום הוא מרביץ לי אגרוף וזה נורא כואב יש לי כבר סימנים כחולים בידיים.
נמאס לי כבר ואני רוצה לברוח מהבית, ולהיות עם חבר שלי, או לעבור לארץ, אני לא יכולה לחיות בתוך הבית, אני מפחדת לדעת מה יש מחר.

פשוט אני רוצה לחיות עם חבר שלי!